ואני מרגישה שאני ממשיכה ללכת מאותו המקום בו נרדמתי
זה לא נכון, כמובן
אבל אני שוב הדבר העצלני שיושב בבית מול המחשב בשעה מאוחרת
בלי סיבה אמיתית
עם כאב ראש
כותבת יותר מפוסט בחודש
צופה בך מקליד לי תגובה יחידה
תוהה "חיינו לאן"
ומרגישה קצת כמו בחטיבה
אחרי כל התהפוכות וההצהרות הדראסטיות
אולי בעצם לא כל כך השתניתי
רק שכחתי שהייתי ככה גם קודם
"ככה" זה אומר הכל
עוד מעט תתחיל שנת השירות
אנשים מקסימים
אבל עם פוטנציאל עצום לעייף אותי
אנשיםאנשיםאנשים כלהזמן. כמה אפשר?
אני מקווה שהעצלנות שלי לא תתעורר מהתרדמה שלה, כמוני
הישיבה הזאת מול כיסא ורפרוף על מילים של שירים
"זה חשוב"
"עוד רגע" במשך ארבע שעות לא קורה כלום
ואני משועממת עד כדי הירדמות
פתאום בא לי לצאת לריצה, להיות ספורטיבית
אבל במקום זה אני רק מרגישה בחילה ורצון להתקרבל בסדין קר
לגמריי לבד
ולחשוב מחשבה נכונה על משהו
שיהיה לי כח לקום בשבילו
ולא להיגרר לעצלנות במשך זמן ממושך.
ידעתי שכל זה לא היה אמיתי
זה היה טוב מדי, מעניין מדיי, כצפוי מהזיות.
ועכשיו הקסם פג. אפילו אם אלך לאותו המקום, באותה השעה ביום באותם הבגדים
לא ארגיש את הקסם
אנחנו נפספס אחד את השני.
כמו החנות הקסומה בהארי פוטר
זו שמסתתרת בין שני בניינים והמוגלגים לא רואים אותה.
סיימתי את תפקידי כקוסמת.
יצאתי לפנסיה.
אתה עם הקוקו ואתה עם הליפה ואת בלי הגובה ואת עם החיוך.
כל עשר דקות - לבכות
לא נמאס?
ועכשיו יש לי הרבה פחות אנשים להרטיב להם את החולצה בדמעות
כי כולכם כבר לא
אז מה נשאר?
למה אנשים תמיד נותנים רק חיבוקי פרידה. זה לא הוגן. זה כמו חנות צעצועים ב5 עם שלט "נסגר בארבע" וכבשה בחלון הראווה. זה כמו החוקים של מרפי. זה כמו שאני כותבת את כל הדברים האמיתיים רק כשאני יודעת שאתם (ז"א, לא אתם) לא יודעים בכלל שיש לי בלוג.
איזה קטע. יש לי בחילה מאוכל לא של יאס"א. ובעצם, מכל דבר שהוא לא. עכשיו עליי להיגמל מהתבנית ולהתרגל לרנדומליות. מי יודע מה יפול בחלקי בכל יום. באיזה רחוב אלך. איזה אנשים אראה. מה יהיה מזג האויר. ביאס"א בכלל אין מזג אוויר. יש "טמפרטורת כפכפים" קבועה, ולעיתים רחוקות "התייצב אל מול המאוורר" ו"התייצב בצמוד להסקה".
בחוץ יש מזג אוויר. וגם אנשים רעים. וגם טובים. אבל צריך לדעת להבדיל. מה עשיתי שמגיע לי להיוולד פעמיים? לא מספיק הלם יחידי?
אני יודעת שאני מחרטתת. אבל למי איכפת חוץ ממי שקורא- שזו אני. זכותי.
קשה לא לראות את זה כסוף העולם.
ככה זה כשמבטיחים עתיד בצבעים חדשים
ואתה עדיין לא מאמין שהם קיימים.
נ.ב.
נכון שאומרים ללמוד מניסיון של אחרים?
אז הלכתי לקרוא מה עבר על המלאך בתקופה הזו בדיוק.
מסתבר שהוא יותר אופטימי. לא מפתיע.
אבל לא בהרבה.
חם פה ואני יודעת שאני צריכה ללכת לישון.
אבל אתה אמרת שתתקשר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
