גולבה מש

היום היה לנו פאנל צבא, או משהו כזה

(לכל הקטנוניים בקשר לקטנוניות שלי- החלק הרציני יבוא בסוף)

אתמול באו כלמני X-י"בניקים וסיפרו לנו על מה הם עשו או עושים בצבא. מלא מדענים, אחד מוזיקאי,אחד אמן במחתטרת (פגשתי את AB, או איך שלא כותבים אותו) ואחד לא בוגר (של יאס"א). AB, האמן מסתבר, הלך ליחידה שבה אתה הופך לרופא מנתח פסיכי כזה למשך מלא שנים וזורקים אותך לכל מקום שיש בו אנשים פצועים קשה ואתה הסמכות העליונה שם ודברים מפחידים כאלה. אמנם היה לו קורס הכנה של שנה וחודשיים, אבל זה עדיין משמ פסיכי.

אחד היה משהו עם ספנות. הוא היה ציני וצחקן כזה, וכל חמש שניות רקע ברגל. יש לי בעיה אישית עם אנשים מטופפים או עושים רעש אובססיבי מתמשך, אז בקושי הצלחתי להקשיב לו, אבל בסה"כ הוא היה נחמד.

היו כמה שלחצו חזק על הקטע של "קרבי זה הכי אחי". הבולט שביניהם אמר ש"אני אגיד לכם את האמת: קרבי זה חרא. לא אוכלים, לא ישנים. אבל תלכו בכל מקרה"

 הייתה אחת משעממת ונודניקית שדיברה רק על קריירה.

אם לזרוק את הציניות בצד, היה נחמד חוץ מזה שלא היו כ"כ בוגרים מאמנות ושהרגשתי שלאמנים אין מה לעשות בצבא (כולל לא קשור לאמנות) שכל התפקידים ה"שווים" זה למדענים.

בכל מקרה, היום היה לנו יום חילות, והיה נחמד (אם כי מתיש. באשמתינו. כל החדר שלנו הלך לישון ב4 בלילה ולא התעוררנו בבוקר, היו צריכים להעיר אותנו...בלאגנים) אבל חשבתי אולי ללכת לתפקיד של זאתי שעוזרת לחיילים שהרגע עלו לארץ ומעופפים לגמריי ללמוד עיברית ולהתאקלם.

עד כאן בנושא הצבא.

לילה טוב!

-.-

אין לי כוח "לעשות חברים חדשים"

כשהכלב שלך מת אתה לא קונה אחד חדש

אז מה שאני סוציופטית. בעיה שלכם שאתם לא רוצים לדבר איתי.

כן, אני יודעת שהגישה הזו לא תוביל אותי לשום מקום, כן, אני יודעת שזו אך ורק בעיה שלי.

כן, אני יודעת שלא כל העולם נגדי ושזה סתם זה שאני מספיק אהבלה בשביל לראות את זה ככה.

כן, אני יודעת שאתכם, אנשים מחורבנים, זה לא מעניין.

כן, אני יודעת שאם אני אשב ליד אנשים עם פרצוף חמוץ הם לא באמת ידברו איתי.

זה בסדר שאתם לא כזה נחמדים אליי, הריי אתם לא חברים שלי

אז אני גם לא מצפה להרבה.

אז למה אני בכל זאת מתאכזבת? טמטום. לסובב את הכל רק כדי שאוכל להתלונן, תגידו.

אולי.

אז מה שאני רק "רוצה צומי". חוזרים לכיתה י', הא?

הלוואי.

אז ככה, היום אמא העירה אותי בבוקר, ופחות או יותר ברגע שפקחתי את עיניי, הטילה עליי את המשקל הבא:

"נטלי, אני יודעת שאת מתכוונת ללכת לשנת שירות ואחר כך לשנתיים לצבא, אבל הייתי רוצה שתשקלי לעשות שירות לאומי במשך שנה במקום, בגלל שאני חושבת שישנם סיכויים גדולים שתפרוץ מלחמה בשנים האלה, ואני, כמו כל אמא, הייתי רוצה להציל קודם כל את הילדים, ולנסות להוציא אותם מהארץ, אבל אם תלכי לפי המסלול שבחרת, לא תוכלי לצאת מהארץ. את מבינה שלא אוכל להכריח אותך, אבל את צריכה לבחור."

קיימות 4 אופציות:

1. אני אחליט ללכת לצבא ולשנת שירות, ותפרוץ מלחמה. (בין לבין אמא שלי תכעס עליי ותעשה לי ייסורי מצפון בלי הפסקה על זה שאני "מתאבדת והורגת את המשפחה" או משהו כזה) ואז יכול להיות שיהיו מזה באמת צרות.

2. אני אחליט כנ"ל ולא תפרוץ מלחמה בשנים הקרובות= אמא עדיין תעשה לי ייסורי מצפון כל הזמן, אבל בתכלס לא יקרה מזה כלום, ואני אעשה מה שרציתי בפרק הזה של החיים.

3. אני אסכים עם אמא ואלך לשירות לאומי, ואז תפרוץ מלחמה. אני אהיה מבועסת במידת מה מזה ששיניתי את כל התוכניות שלי, אבל לאו דווקא גם במהלך השירות הלאומי, ואמא נורא תשבח אותי אם יקרה משהו, תגיד לי ש"טוב שהקשבתי לה" ותנסה להעיף אותנו לאנשהו רחוק מהארץ היחידה שאני מכירה ומהחברים היחידים שיש לי.

4. אני אסכים ואלך לשירות לאומי, ולא תפרוץ שום מלחמה בשנים האלה. אני אפסיד את הדברים שתכננתי לעשות, אפסיד גם את האפשרויות שפתוחות בפני מי שסיים צבא, וגם כל הויתור הזה יהיה לשווא.

קודם GA קצת הרגיע אותי, כי הוא אמר שאולמרט אמנם אומר להחזיר את כל השטחים, אבל הוא פורש עכשיו, אבל הנה באה אמא שלי ואומרת שבמקומו באה ליבני, ושהיא עוד יותר שמאלנית, ותיישם את מה שאולמרט רק מדבר עליו.

אני בערך האדם שהכי לא מתמצא במפה הפוליטית, במה שקרה ועוד יותר במה שעשוי לקרות. אני צריכה את העזרה שלכם. מה אתם חושבים? אבל תיזהרו מאוד לפני שאתם מדברים, זו באמת החלטה רצינית.

 קל מאוד להחליט כבר עכשיו שאני דבקה במטרה שלי, שאני אלך למה שאני רציתי לא משנה מה יפרוץ פה, מלחמה או פצצת אטום, אבל השאלה היא האם זו רק אשליה של אידיאולוגיה, ולא באמת מה שהייתי רוצה, והאם כדאי להצהיר הצהרות ריקות מתוכן לפני שאני יודעת במה מדובר. לכן עליי לברר.

(זה הקטע שבו אני מנסה להיות רציונאלית במקום להיות היסטרית. בהצלחה לי בזה.)

תגיבו בבקשה, זה חשוב לי

נטלי.