כינוי:
בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2009
יום כיפור?
נא לא להגיב לקטע. תודה. למה? סתם כי לא בא לי. גם לא
אז הנה. כל החטאים בבת אחת, גם באינטרנט, גם כותבת, והחולצה שלי אפורה ולא לבנה.
אני גם לא יוצאת להסתובב ברחוב, אולי אצא, אבל לא, אני מתה מעייפות
זו התשישות של הבחילה כמו שמתעוררים ב8 בערב משינה של 5 שעות
נרדמת מהר ורע
יודעים,
בשנת שירות כמו בצבא, עכשיו הבנתי
לאף אחד לא איכפת (מבחינה מערכתית) שאתה מבלה פרקי זמן שלמים בלי החיים שלך
פשוט ככה
מתעסק בלתפעל את המנגנון, מוציא את כל הכוח, אתה לא חשוב, חשוב שהמערכת תפעל, לא שואלים את דעתך, וגם ככה זה כל כך משעמם שאין בכלל על מה לגבש דעה. דעות על ניקיונות? או על העתקת טקסט ממקום למקום?
ואז כל האנשים, התחביבים, המחשבות והזמן הולכים ישירות לתחת.
מחליקים את זה, ממשיכים הלאה, העיקר שלא יהיו פשלות ושבן אדם לא יתמוטט ככה סתם. אז שידאג לעצמו. עדיף שגם לא יתבאס, זה מוריד מהריכוז. כשמישהו מבואס מעודדים אותו- כדי שימשיך לתפקד. האופציה שהוא ישאר מדוכדך למשך זמן ויהיה לא יעיל לא באה בחשבון. כשחוזרים הביתה אמורים "למלא את מלאי האנרגיות". הפגישות הנמהרות עם האנשים דומות לאדם רעב שמקבל ארוחה פעם בשלושה ימים ויש לו חמש דקות לאכול. הוא נחנק ומשתנק, האוכל יוצא לו מהאף ונכנס לדרכי הנשימה, ומני דברים לא נעימים אחרים, אבל הוא רוצה, רוצה לאכול, ועכשיו, מהר, לפני שיגמר.
מתערבים שחוויית האוכל לא תזכר אצלו כחיובית במיוחד.
המטרה היא לא שיהיה לי הכי טוב, אלא שאני אהיה הכי טובה. הכי טובת לב, הכי יעילה, הכי עוזרת ומצליחה. חושבת מהר ועונה את התשובות הנכונות. זה הולך לי לא רע (אולי חוץ מהעוזרת), וזה מה שאמור לגרום לדבר הראשון - שיהיה לי הכי טוב. אבל וואלה, סיפוק זה לא הכל. משום מה יש רצון משונה להחזיק למישהו את היד, כבר לא משנה למי, ולדבר שטויות, וגם לגמרי ברצינות לשם שינוי, לשאול שאלות לא מתוך נימוס, ולהישען בלי להתנצל. לא לחשב כל הזמן איזה דברים מאפשרת איזה רמת קירבה לאדם זה או אחר. לדבר ולראות שמבינים, שלא צריך לתרגם.
אבל בסוף כמובן שמשתנקים. ורק מפספסים, מבזבזים, לא מבינים, רבים, מוותרים ומשלימים עם זה. עד הפעם הבאה. ובינתיים לרעוב, יש צום, לא?
אז שיהיה לי צום קל, השנה.
| |
אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה
עד מחר
אביתר בנאי
אסור לך לחשוב
כשאת כל כך עייפה
צאי לטיול לאור זריחה
רחוקה מהבית
השביל לחזור נמחק
הולכת על חבל דק
הלילות ארוכים
בלי לדעת למה
בורחת ואין רודף
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
נקיף את הפארק
רק להפסיק לחשוב
אנשים עייפים רצים ברחוב
היינו פה כבר קודם
בתפקיד הפוך
הליכה מהירה, להתיש את הגוף
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
יש פירצה בגדר
בין הגפנים, בין ענבי הכרם
שועלים מחבלים, מייללים
ונעלמים...
ומה אם אני תמיד עייפה?
תבניות של אנשים משנות אותי
אולי בכאילו, רק בחיצוניות
לך תדע
הקול המעצבן בראש מחפש טלנובלות
אבל אין
אין?
אומרת לעצמי שאחרי הסתכלות על כל דבר למשך זמן
אני בסוף מחליטה שהוא לא טוב
כשאת עייפה, אסור לך לחשוב.
מסתכלת על מקררים זרים בעיניים נוצצות
הלוואי הלוואי
אבל בעצם אני לא באמת רוצה את זה
רוצה לרוץ, להתעייף, לחפש, להתאתגר
שזה בעצם מה שאני עושה
לא רוצה לישון מספיק, בדיוק כי אז מתחילים לחשוב
מחשבות מיותרות
תאורטיות
של למה ככה
ואם הייתי משנה את זה היה לי יותר טוב
בועה של אנשים שמתקרבים
אבל מה עם מי שמחוץ לבועה?
מתרחק, נרתע, נשאר ללא תשובה
ואם יש תשובות,
הן קצרות
עוד יותר מרחיקות
קומונרים הם לא בני אדם
אבל הם חברים.
| |
ושוב....
"איפה אני, איפה את? את שם, את בראש, את ברכבת תחתית, ואולי את בכלל לא אמיתית, והמצאתי שקר, ושאיכפת לך, מתי אני בא..."
אני מכונת ציורים
מכונת פרסום
מכונת צביעה
אני טובה בזה
תקשטי לי, תציירי לי
סבבה, אין בעיה
צריך להביא חניכים
סחורה, סחורה חמה, גיוסים
להיות שמחים ומנומסים
טלפונים להורים
"שלום, אני הקומונרית.."
"שלום, אני ה.."
"שלום.."
קומונרים הם לא בני אדם, הם קומונרים
המזכירות, המכונות שמתפעלות את המחנה
אוי, זה נשמע רע.
כיף פה, אבל לא מהסיבות הנכונות.
אם לא הייתי אוהבת לצייר
הייתי כבר מתייאשת
הזדמנות לקשקש
וכולם מתלהבים
זה אוטומטי. תבניתי. ציורים של גן חובה זה לא קשה. ילדים מחייכים, ידיים מתנופפות. כבר יש שיטה.
ולפעמים כיף לדבר עם אנשים
אבל יש גבולות
חצי ברורים
אני הכי גלויה איתם
אבל הם לא באמת מכירים
אותי.
הכי תומכים. אבל איך אפשר לתמוך בזר? זה מבחוץ.
שומעים הרבה מוזיקה טובה.
אני לא שומעת אותך.
לא מוצאת תשובה.
צמרמורת.
אני כמוני, עם שיער קצת יותר ארוך. חוץ מזה לא יודעת מה השתנה, וגם אין זמן לחשוב.
אין לי זמן לעצום עיניים ולראות את הזיקוקים שלי.
כל הזמן להיות מסודרת ואחראית.
לא מתאים לי. זאת אומרת, חצי.
אסור לשאוג. אסור לעשות פרצופים מפחידים. שלא יבהלו. אני "בנאדם נחמד".
מתח.
ממממממממתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתחחחחחחחחחחח.
נמתך, נמשך.
אין שום סוף, מן הסתם כי זו ההתחלה.
וזה כמו מסיבת דיסקו.
כבד ועמום במח,
להקשיב לקצב,
האורות מהבהבים, מרצדים, לא מספיקה לתפוס, לזכור,
המח פועם לפי הקצב של הרמקולים מתפרצים,
והמחשבות קצרות ואבודות.
איך אני תמיד מצליחה לתאר כאילו הכל רע.
אבל לא רע, פשוט קשה.
במיוחד עכשיו, כשהמחשבות...
לא למקום נכון הגיעה הרכת.
רוצה חביתה? לא, תודה. אני רעבה נורא, אבל אין לי כח לאכול עכשיו, אני עסוקה.
אחריות, שרשרת של אחריות. מעניין כמה חרוזים יש פה. מהתחתית זה נראה אינסופי. כל מדריך הוא חניך. בטח למעלה יושב איזה קשיש בן 80. לא באמת.
לאן נעלמה המשמעות?
אומרים שהיא תופיע כשנבנה את הבסיס הטכני.
איפה הבושה?
יצאה מהמיקוד. זה לא מתאים לחיי קומונה.
הלכתי.
טוב, נראה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
