הגעתי למסקנה שעדיין לא כתבתי על איך היה שמההה =O
אז נראה לי שהגיע הזמן והמועד המתאים!
תכינו את עצמכם כי זה יהיה ארוך...
המקום: שדה תעופה של קנברה (המקום האהוב עליי P: קופסא מטר על מטר עם כמה מטוסי צעצוע)
שעה: 13 במאי - 5 וחצי בבוקר (השעה הכי פחות אהובה עליי) אל תשאלו אותי איך סבתא הצליחה להעיר את עצמה ולבוא איתי..
אבל היא טסה חזרה לארץ יום אחריי אז לא הייתי עוזבת בלעדייה למרות שממש לא הספקנו להיות ביחד בשדה תעופה כי היו שם כבר את כל החברים והייתי צריכה להתמנגל אחרת זה היה דיי מוזר [בערך כמו שכשהסינגפורים הלכו אפחד לא הבין למה אני בוכה בהיסטריה :] ].
זה היה החלק העצוב של המסע... כל השאר היה בערך השבוע הכי הכי בעולם!
כבר בשדה תעופה כולם היו כזה עם הסווטשרטים של המופע והכל והרגשנו כמו כזאת קבוצת ספורט קשוחית במיוחד :] עלינו לטיסה למלבורן והמושבים היו מסומנים לפי הא"ב – ישבתי ליד סימו וארון השילוב הכי מוזר שיכולתי לקבל! א(ה)רון הוא הנחנח של הלהקה הוא אני חושבת ממשפחת מצוקה ורק בגלל זה בערך הוא באקואנטום, הוא רקדן מזעזע ואין לו ממש כישורים חברתיים ככה שאפחד לא ממש מחבב אותו (ואני יודעת זה דיי רשע לומר את זה, אבל ככה זה – הייתי חייבת בשביל התיאור) למרות שכשכבר מדברים איתו הוא יכול להיות סבבה לגמרי רק שהוא ברוב הזמן ממש מרגיז.. הוא כיאלו עושה טעויות בכוונה כדי שיתקנו אתו בשביל צומי והכל וזה היה נסבל עד שהוא התחיל לעשות את זה בדברים מסוכנים כאילו הרמות ופירמידות וכאלה.. (ויש יותר מידי כאלה אניוואי).
עכשיו סימו זה סיפור מוזר בפני עצמו... הוא אחד המאגניבים רק שלעומת כל שאר המאגניבים הוא היחיד בכל קואנטום (לא רק במאגניבים אלא בכללל קואנטום) שלא מדבר איתי!! כאילו אפפעם בשום הזדמנות.. כאילו וכשאני אומרת לא מדבר אני מתכוונת אפפעם לא היתה לנו שיחה אפילו לא היי אבל כשצריך לדבר בשיעור או בקשר לחזרות הוא הכי סבבה איתי שבעולם.. כאילו מחייך צוחק והכל כאילו אנחנו חברים הכי טובים :S הוא אפילו פעם אחת כשכמעט נפלתי מאיזה חמש מטר גובה הוא היה הראשון שרץ לכיוון שלנו לעצור את ההתמוטטות.. כאילו הוא מקצוען הוא לא פשוט עומד ומסתכל כשמישהו צורח (ואיזה צרחה דפקתי P: חחח). את אותה נפילה אגב סיימתי בידיים שלו שזה לא כזה רע כי הוא דיי חמוד – כאילו כשהוא מתקשר.. וכאילו תגידו שהוא מוגבל או משהו אבל אם כל השאר הוא מדבר כל הזמן אז הוא לא כאילו ביישן או שומדבר.. לוידעת עוד לא הבנתי מה הסיפור שלו. אוקיי דוגמא – בקואנטום הראשון שעשיתי זה גם היה ככה הוא ל-א ד-י-ב-ר א-י-ת- ב-כ-ל-ל ואז באיזשהו שלב הוא החליט שזה נורא משעשע לספר לכולם שאני יוצאת עם פול (מאמי מהלך.. אבל הומו. למרות שאז אני לא חושבת שמישהו ידע) כי הוא מהגרמר בנים ואני מהגרמר בנות אז ברור שאנחנו יוצאים...! ואני ופול החלטנו שזה יהיה עוד יותר משעשע לשחק את המשחק והוא התחיל לקרוא לי דארלינג והכל חח זה היה הזוי לחלוטין.. וכאילו זה היה סוג התקשורת הראשון שלו איתי ובערך אחד היחידים עד הטיסה הזאת..
זה הכי אי נעימות לשבת ליד מישהו שעה וחצי ולא לדבר כשכל שאר המטוס צוחק ונהנה... ואני שונאת לתקוע אוזניות באוזניים ולהיות אנטיפטית ככה שזה לא היה אפשרות, אז החלטתי שאני גורם לשניהם לדבר – מה שהתברר להיות רעיון לא רע בכלל...
הוא סיפר לי איך הוא הגיע לריקוד ומה הוא עשה לפני זה – אלוף אוסטרליה בהתעמלות לנוער או משהו כזה.. מה שמסביר היטב את כמות השריריזציה. ארון נפתח קצת וסיפר לנו מה הוא לומד בביצפר-אוניברסיטה (הוא בשניהם.. גאון מתמטי כזה).
בשניה שירדנו מהטיסה – התפצלנו לחברים וכזה ובשאר הטיסות כבר לא ישבנו ביחד כי כולם החליפו מקומות אחד עם השני ונתתי לסאלי (חברה של סימו) את המקום שלי כי כבר לא התחשק לי לדובב אף אחד וגם יצאתי סופר נחמדה חח ככה שזה היה סידור נהדר!
כשהגענו לאדלייד חיכתה לנו נציגה מהפסטיבל (שנסענו להופיע בו) עם כזה שלט שכתוב עליו קואנטום ליפ ובובת רובוט דו מימדית בצהוב מרקר (!) שהיתה הסמל של הפסטיבל ^-^ זה היה ממש משעשע
עוד אנשים שקשורים לקואנטום איכשהו התחילו להפציע מכל הכיוונים ועד שהגענו למלון נוספו לנו איזה שבעה.
או-מיי-גאד איזה מלון מאגניב!! זה היה כזה פול דירות לכל ארבעה רקדנים. הייתי בחדר עם גבי, אנה ואמנדה ותמר (כן כן..tamar) התנחלה אצלינו קבוע. היא אחותשל שבאה כהורה מלוה עם אימא שלה, שהיא אחת משתי האמהות שסוגשל עובדות בקואנטום פול טיים: ג'ניפר וונדי. זה היה חדר ככ כיפי ומטורף כל לילה חזרנו והתחלנו לרקוד למוזיקה קולנית במיוחד חחח היפהופ וסלאט דאנס והיה קורע בכלליות. הדירה שלנו היתה מבולגנת נונ סטופ מהשניה שנחתנו בה אבל איכשהו הרגשנו עצמאיות ככ ככ חחח היה לנו הכל – מטבח משלנו מכונת כביסה והכל... לא צריך אפחד!
רות (המנהלת האומנותית AKA כוריאוגרפית AKA גוד-בפועל לצורך העניין) ומארק (המנהל של הלהקה) החליטו שהמטרה מקדשת את האמצעים ותקעו לנו מיקומים וחזרות של 6 שעות שעתיים אחרי שנחתנו שזה הכי לא חוקי שאפשר... כולם היו מותשים אחרי שקמנו בארבע בבוקר ואכלנו ארוחת בוקר בזמנים משונים במיוחד, וזה היה דיי רע ומועד לפציעות. ו6 שעות פאק זה ככ הרבה שזה לא מצחיק!
אבל אבל אבל!!! כשסיימנו חזרות לקחו אותנו למסעדה לבנונית ^-^ מה שאומר שזה היה חגיגת חומוס-פלאפל-ושות' כל הערב!! אפילו אכלתי במיה חח והאווירה שם היתה ככ מזניבה.. האחראי על המקום גם היה המלצר והוא כל הזמן צעק על השפים (שעמדו כולה מאחורי חלון קטנטן ככה שראינו אותם) שימהרו כי אנחנו רבעים חחחח :] הוא היה כזה חמוד... נורא התחשק לי להתחיל לדבר איתו בערבית עילגת אבל חשבתי שזה ישמע לו מצחיק ולאחרים מטריד אז ויתרתי על הרעיון והמשכתי לנגב חומוס בדוח :))))
ביום השני הלכנו בבוקר לעשות קניות בסופר כי היה לנו בוקר חופשי במיוחד בשביל זה כי התחלנו חזרות רק ב12 אז ירדנו לעשות שופינג וסיימנו עם קניה של 50 דולר סופר כל אחת =O אני כי קניתי לי מלא דברים גלוטן פרי כי לא ידעתי אם יהיה לי מספיק מה לאכול – קניתי פסטה, לחם, חלב עיזים והכל.. בסוף לא אכלתי חצי מהם P: אבל לפחות הייתי בטוחה שיש! שאר הכסף הלך על שוקולדים שדווקא חיסלתי יפה מאוד! אני עוד לא בטוחה אם ירדתי במשקל מהמאץ באותו שבוע או עליתי מרוב אוכל! האכילו אותנו ככככככ טוב! כל יום ארוחת בוקר קונטיננטל במלון (רגיל שכזה אבל מהסוג שזה ככ רגיל שאוכלים מלא) צהריים בחדר הירוק של התיאטרון שזה כמו קפיטריות של ביצפר מהסרטים – שיש כזה מגש שעובר על הפס הזה ומקבלים ארוחה חמה ושתייה וקינוח P: וערבים – איטלקיות כל יום ^^ כאילו אנחנו איזה גדוד. בעצם היינו גדוד... חח לומשנה. נקסט!
אז קנינו אוכל, ואז הלכנו לבית מרקחת לקנות משככי כאבים ועוד דברים שצריך כשגורמים לגוף לרצות להתאבד.. והרגשנו ממש מאגניבות ועצמאיות רק שאת הכסף קיבלנו מההורים – אבל זה לא כזה הפריע לנו להרגיש קשוחות כאילו אין מחר :)
באותו יום בחזרות כבר היה יותר טוב.. אנשים התחילו להתאפס ולמרות שהיינו נורא עייפים כולם היו בהיי של השבוע הופעות אז זה איזן קצת.
באותו ערב אכלנו בקפה פרימו (P: חחח) מסעדה איטלקית עם שם שנשמע כזה צפוני אבל מזניב באותו זמן..
יום שלישי – היום הראשון שעלינו על הבמה לחזרה גנרלית! תלבושות, תאורה ואופוריה מוחלטת :) התיאטרון באדלייד שהופענו בו הכיל בערך 8000 אנשים והבמה שלו היתה עצומה בהתאם! ואומייגאד המאחורי הקלעים היו כלכך מושלמים! בפלייהאוס בקנברה אפיה שאנחנו בדרך כלל מופיעים, יש במה נהדרת אבל מאחורי קלעים פצפון. בהפקה הקודמת רצתי להספיק לעבור מצד אחד לשני במאחורה ונתקעתי בפינה של איזה משהו (היה חושך מצריים) בכזאת עוצמה שחוררתי את המכנסיים שלי, והתחלתי לדמם עליהם... והן לבנות. כן אני יודעת אין גבול לסתימות.
באותו יום רניי (רינה זכר P=) מתח שריר בכתף באצמע ההופעה ולקחו אותו לבי"ח והיה סיפור שלם ומפחיד :| הפעם הראשונה שקלטנו שאנחנו אשכרה בעבודה ולא משחקים ברקדנים ובמה. לאבד מישהו בכזה מופע אומר שצריך לתקן כוריאוגרפיה שלמה! אפילו אם ארון היה צריך לא להופיע היינו צריכים לעבוד יום שלם בשביל לתקן הכל... זה מדהים איך כל בנאדם חשוב ככ כדי שהכל יצליח...
ולפינת האוכל של ללי: האיטלקית של אותו ערב היתה "מסעדת סקוזי" (פחע).
אורש אומרת שאני צריכה ללכת לישון עכשיו :\
אז אני אמשיך לכתוב את שאר הימים מחר. 3 מתוך 7 עברנו P:
אני ממש גאה בעצמי שסופסוף עשיתי את זה... ועוד יותר בסניליות שלקחה הפסקה ברוב טובה! אני בהלם שאני עדיין זוכרת את כל הפרטים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
