בארבע לפנות בוקר היא התעוררה בבהלה. "הוו... זה היה רק חלום... אבל איך זה יכול להיות? הכל היה כל כך מציאותי." היא יצאה מהמיטה, חם היה לה בכל הגוף ולבה פעם בחוזקה. עדיין לא נרגעה. תמיד קשה לה לעשות את ההבדל בין החלום למציאות, כמו ילדה קטנה שנבהלת מסיוט איום.

היא נגשה למטבח ונטלה כוס מים. אט אט הרגישה שוב עד כמה היא עייפה ממרוצת היום ועד כמה רוצה היא לשוב לישון- הפעם בתקווה לא לחלום שוב את החלום הנורא ההוא. היא חזרה למיטה, התכרבלה בפוך והאזינה למוזיקה שנשארה דלוקה למשך כל הלילה. זה תמיד עוזר לה להרדם.

היא עצמה את עינייה ועדיין שמעה את המוזיקה החלשה: "להמשיך לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר לפני שיגמר. אח"כ בוכה". היא שקעה בתרדמה, מזמזמת לעצמה את השיר הזה שלא הכירה קודם לכן... שוקעת בשינה...

הנה זה שוב תוקף אותה, אותו חלום שחזר על עצמו כל כך הרבה פעמים. היא רואה את עצמה מחפשת פינה שלווה בנוף ההרים שאהוב עליה כל כך, נחה שם על הדשא... מביטה סביב... נרגעת... אבל אז הוא מופיע. הרוע בדמות אנוש, נאה ויחד עם זאת מעורר חלחלה. והנה! הנה הוא עושה זאת שוב! מתקרב אלייה, מלטף את שיערה הארוך, מריח אותו, היא מזדעזעת ויחד עם זאת לא זזה, כמו תמיד. בין רגע נוף ההרים מתחלף לסמטאות אפלות. עם כל רגע של קירבה הכל נהייה אפל יותר ויותר. ואז קורה תמיד אותו הדבר- היא מעיפה אותו מעלייה ומתחילה לרוץ... לרוץ... בתוך אותו מקום בלתי מוכר. הוא רודף אחרייה, כבר לא נראה אנושי. התגלמות השטן שמאיים לקחת ממנה כל מה שהיא אוהבת. היא רצה עוד ועוד...

עד ששוב מתעוררת... ואף פעם לא מבינה מה פשר הדבר האיום. מי הוא? אותו יצור נוראי שמאיים לקחת ממנה כל מה שהיא אוהבת? לרצות אותה רק לעצמו? לגרום לה לרוץ במקום בלתי מוכר ומפחיד?

בתוך תוכה היא יודעת את התשובה, ובכל זאת אותו חלום איום לא מפסיק לרדוף אותה... כל לילה מחדש... עד שיקרה משהו שהיא עצמה לא יודעת מהו.