"למה לשבת בבית לבד?

החצוצרה קוראת!

כל החיים הם קברט,

בואו לקברט!"

כבר שכחתי עד כמה אני אוהבת ללכת למחזות זמר של בית צבי. והנה, שכבת יא' יצאה לראות את המחזמר "קברט", ואני החלטתי להצטרף אליהם. אישרו לי להביא איתי את כל הבנות של הריקוד שלי, אבל רק איה הסכימה לבוא ולהפסיד יום לימודים וחזרות. המקומות המקוריים שלנו באולם היו עלובים למדיי, אך העיניים של איה קלטו זוג כיסאות פנויים במקום מושלם: שורה שלישית באמצע. האושר הציף אותי עוד לפני שהכל התחיל.

ואז זה התחיל. היה מדהים... פשוט ככה. את השירים אני כבר מכירה ככה שעשה לי טוב לצפות בזה שוב ולקבל השראה. להבדיל מכמה אנשים אחרים- אותי המיניות הקיצונית והאלימות לא הרתיעו. זה חלק מהתיאטרון שצריך להכיר. אני לא אגיד "ככה אני לא עולה על הבמה" או "את זה אני לא עושה" כי זה חלק מההצגה ומהעבודה כשחקן.

מה שהיה שונה הפעם זה הקאסט. עידו רוזנברג בתפקיד המנחה כבש אותי, היפנט אותי, גרם לי להריע לו, לשאוף להיות כמוהו. הדמות שלו היא זו שמחזיקה את ההצגה ונותנת לה את רוח התקופה ההיא. כל שיר שלו תענוג/ צמרמורת, פשוט מדהים וכולי תקווה שיום אחד הוא יזכה בהכרה הראוייה למוכשר כמוהו.

כל השאר היה מוצלח כתמיד, הזמן עבר לי מהר מידי כמו שקורה בד"כ כשנהנים.

בדקות אלו אני לא חושבת על mein herr שמתנגן בבגרות שלי במחול, או על money שיהיה במסיבת סיום, אלא דווקא על שיר אחר שמשך אותי. "יום המחר שלי", הימנון נאצי אשר בוצע בהתלהבות פנאטית מפחידה, אותו שיר שצימרר אותי. מה ששיר אחד יכול לעשות... הוא גרם לי להבין היכן בדיוק היה טמון כוחם של הנאצים ואת ההתלהבות העממית שהובילה אותם לשילטון.

חזק, מצמרר, חובה לראות.