"בזמן האחרון את כל כך חמודה", ככה אמרה אימא כשחלקתי איתה סוכריות בטעמי פירות, כמו כל ערב כשהיא במחשב. אבא גם סינן אתמול: "איך זה שאת קשורה אלינו כל כך בזמן האחרון?" תוך כדי שצפינו יחד בתוכניות מצחיקות ב- VOD.

ובאמת, מה גורם לי לרצות פתאום בקרבה הזאת להורים שלי? למה אני דואגת להם כל כך? מרעיפה עליהם חיבוקים ונשיקות, שואלת בלי סוף מתי הם יחזרו כשהם יוצאים.

נראה הגיוני למדיי שבת תקשר מאוד להורייה ותדאג להם אבל אצלי הרצון הזה להתקרב אליהם התפתח רק בתקופה האחרונה בצורה משמעותית.

עם ההתבגרות הגעתי להבנה שהכל זמני. יצא לי לראות את אבי מתאבל על אביו ואת אימו שוקעת בבדידות, ברחמים עצמיים ויחד עם זאת מעניקה לי אהבה יתרה. המצב שהשתנה פתאום היכה בי.

בנוסף, אבא לקה בהתקף לב קל לפני שנה (בגללי ועוד...), ועל אימא עוברת עדיין תקופה לא קלה מבחינה בריאותית. ייסורי המצפון שטפו אותי, הכנסתי לעצמי טוב טוב לראש שאני אשמה במצב והחלטתי שהשנה, כל עוד יש לי זמן לפני הצבא, אני נעשית שוב הילדה הקטנה והאהובה שלהם. אני מרגישה שזה גם עוזר לי להתמודד עם התקופה הזאת של השוני בחיים. אני נהנת מהילדות עוד טיפה, ממש רגע לפני שאני יוצאת מהבית.

ככה טוב יותר... אין ריבים, רק תמיכה הדדית, בגרות נפשית שעוזרת לי להבין איזה מזל נפל בחלקי, לכמה טוב זכיתי. אילו רק הייתי מגיעה למסקנה הזאת בלי להרוס אותם נפשית ופיזית, אילו רק הם לא היו צריכים לסבול את גיל ההתבגרות הארור שלי.

כואב לי שהכאבתי להם. אז עכשיו אני מפצה על הכל, ולהם לא פחות כיף לקבל ממני את היחס הזה כמו שלי כיף לתת אותו.

כי אין לי הורים אחרים