מחר בבוקר אחת החברות הכי טובות שלי, דבי, מתגייסת לצבא. בעצם היא אולי החברה הכי טובה שלי כיום. מוזר שאני כותבת על זה בכלל, הרי עברתי כבר את ימי הגיוס של הרבה מהחברים והמכרים שלי. תמיד היה קשה טיפה, בלתי נתפס ומלא דאגות, אבל מעטים הפעמים שהקדשתי לזה תשומת לב רבה כל כך. אולי כי הפעם לראשונה מתגייסת מישהי מהמחזור שלי, השכבה שלי, הכיתה שלי, המגמה שלי, מישהי שחלקתי איתה שולחן במשך כל שנות התיכון, שסבלה את השטויות שלי ואני את השטויות שלה, שפצחה איתי בשירים מסרטים ישנים ועזובים. זו שמכירה בי כל קימור בגוף וכל צליל בקול. היא האדם היחיד כמעט מהכיתה שאני בטוחה ב-100% שתשאר חברתי לאורך השירות הצבאי וגם אחריו. פשוט כי אנחנו כל כך קשורות לשנייה.

כאן למעשה מתחילה סוג של תקופה חדשה. הגיוס של הדברונת שלי הוא הראשון מבין גיוסי כל המחזור שלי (חוץ מפרחי טייס מבריקים שהתגייסו היום) ופותח את השנה הקרובה בה ילידי 88' יחלו בשירותם הצבאי. אני לא רחוקה, ממש עוד מעט... והאמת? הימים שעוברים על עם ישראל מרעילים אותי יותר ויותר להתחיל עם זה כבר. קשה לעמוד מנגד כשאנשים בגילי נלחמים באוויר, בים וביבשה, או לחלופין מאיישים עמדות מודיעין בכירות, כמו זו שמחכה לי.

מי ייתן וליקירה שלי יהיה רק טוב. אני מכירה אותה, היא חזקה. בכל מקרה אנחנו נשאר ביחד גם ממרחקים, כי חברות כזאת אי אפשר לזרוק.

ולכל מחזור המתגייסים הקרוב- בהצלחה, נעבור את זה ונוציא את המיטב מעצמנו. אנחנו חזקים, עכשיו יותר מתמיד