החלטתי שבסופ"ש הזה אני הולכת עם חברתי הטובה לסינמה סיטי לשטוף קצת את הראש, לנוח מכל הצבא הזה. חשבתי על קומדיה או סרט פעולה. בסוף בכלל מצאתי את עצמי בקופה, מנסה לשים את ידי על כרטיסים ל"בופור", הסרט הישראלי החדש ועטור השבחים, לפני שכולם יגמרו. כשנכנסנו לאולם נוכחתי לדעת שאנשים רבים בקהל הם לוחמים בחופשה (ע"פ השיער הקצוץ וחולצות המסלול שהם לובשים בגאווה) והבנתי שזה ממש לא הולך להיות סרט בנות קליל כמו שאני רגילה. פחדתי שאני לא אתחבר אבל ההפך המוחלט קרה...
הסרט הזה הרס אותי, עצר את הנשימה שלי, גרם לי לא להאמין שהכל מבוסס על מציאות. לסרט יש דופק מסויים שמלווה אותו מתחילתו עד סופו (זהירות ספוילר): כל כמה דקות נשמעת שריקה באויר ופיצוץ המרגמה, דבר שבהתחלה מבהיל למדי אך עד מהרה הצופה מתרגל אליו כמו השגרה במקום. כל זמן מסויים חייל נפגע או נהרג, בד"כ אותו אחד שהדמויות והצופה הכי נקשרים אליו באותו הרגע. בשלב מסויים התחלתי לנחש מי הבא בתור, כמו במשחק. החיילים במוצב נמצאים כל הזמן בכוננות ספיגה, מצב סתטי שבו פשוט מנסים להפגע כמה שפחות. הם מסתתרים במן מחילות קרות כמו עכברים ורק מקווים לצאת משם מהר. הכל גורם למוצב להראות כמו מקום מסוייט, איום, כזה שקשה להאמין שהיה באמת.
יחד עם זאת, מה שבאמת כבש אותי בסרט הם הרגעים הקטנים בהם הוצג ההווי בין החיילים, רגעי הצחוק, הפורקן, רגעים בהם לוחם פורץ בבכי, רגעים אנושיים. בתוך הטקסטים יש המון מילות סלנג צבאי וגם כמה שירים ישראליים. הכל ביחד יוצר תחושה שהם, הלוחמים ההם שמעבר לגבול, הם אנחנו. מכירים את אותם שירים, משתמשים באותה שפה ובעלי אותם חלומות כמונו.
אני יצאתי מהסרט המומה, כאובה, כועסת, נרגשת. מאוהבת בכל אחד מהחיילים ההם מהמציאות, רוצה לחבק אותם ולהוקיר את שעשו. אני מודה שעכשיו אני אף יותר נגד מלחמות, זאת כנראה מטרת הסרט בכלליות. אני ממליצה בחום לרוץ לראות- אסור להפסיד דברים כאלו שנעשים כאן.
בופור - Beaufort
שחקנים:אושרי כהן, איתי טיראן, אלי אלטוניו, אוהד קנולר, אלון אבוטבול, איתי תורג'מן