בתוך כל הגועל, הקור, האטימות, השנאה, לפעמים שוכחים מה היה לפני- מחוץ למסגרת הצבאית. כשאופפת אותך שנאה כה רבה את שוכחת שקיים מונח הקרוי אהבה.

 כל חיי האמנתי באהבה, בתיאוריה לפייה לכל אדם יש את האחד/ אחת שלו אי שם, האמנתי שגם בתוך האנשים ולו הרעים ביותר ישנה אהבה והם ראויים לאהוב. זו הגישה שליוותה אותי מאז ומתמיד, האמונה היחידה שנותרה בי כשכל האמונות האחרות נגוזו. כל זאת עד פגישתי עם המערכת הצבאית, היב"א ואנשייה.

זה לא קרה בין לילה... לקח לזה יום ועוד יום ועוד יום. אני מעריכה את עצמי ויודעת מה אני שווה, אבל כל כך הרבה לילות לבד, כל כך הרבה רוע באנשים, כל כך הרבה אטימות גרמו לי לאבד את האמונה שלי בטוב האדם, ברגישות ובחיבתו לרעהו.

ראיתי במו עיניי איזו אחווה יש בין חלק מהאנשים שם וידעתי שלעולם לא אזכה ליחס דומה מאותם אנשים או אחרים, ולו רק בגלל התפקיד אותו אני מבצעת, השונה מתפקידם. הזלזול שלהם ועצימת העיניים של הממונים עליי פשוט גורמים לי להרגיש קטנה עד כדי בלתי נראית וכזאת שלא ראוייה להיות נאהבת:  "מי ירצה לאהוב בכלל זוטרה כמוני? אני כלום" אומרת לעצמי.

עכשיו אני כבר לא מאמינה באהבה, אבל בכל זאת כמהה לחיבוק וליטוף במיוחד כשאני שם לבד בלילה. אין לי כתף לבכות עלייה או זרועות שבתוכן אוכל לשקוע בשינה עמוקה. אני נזכרת בימים בהם הרגשתי נאהבת, הרגשתי חשובה למישהו, תמיד חשובה לאיזה מישהו.

אני נזכרת ולא מאמינה שעכשיו יוכלו לאהוב אותי. אם הם, בבסיס, לא אוהבים אותי, מי כן יאהב? אולי הייתי תמימה אבל קיוויתי שבסיס סגור זה המקום המושלם למצוא חברה אוהדת ואהבה. טעיתי ושילמתי ביוקר, שילמתי באמונה היחידה שהייתה לי. 

תמה האמונה באהבה. אולי יום אחד היא תשוב לחיים אבל רק אחרי שהאישיות שלי תחזור לחיות. באמת לחיות.