מסדר המפקד מוכן, כל אנשי היחידה מסודרים בחי"ת מופתית. כולם במדי א' מדוגמים. החוגרים חובשים כומותות, הקצינים- כובעים מהודרים. אף אחד לא יכול להתעלם מהשמש הקופחת והחום הכבד שאופפים אותנו בשעות שלפני תחילת יום הזיכרון שהכי קשור אלינו: חיילי צה"ל.

השנה הכל שונה. המילים "היה בן 19 במותו" לא מציירות בראשי אדם בוגר וחסון, כי אם בחור בן גילי בדיוק... צעיר כמוני שקרוב לוודאי לא הספיק לעשות יותר מידי בחייו, כמוני. המדים שלנו הם אותם מדים, היחידה בה שירת היא אותה יחידה בה משרתים חבריי, בני גילי כיום. הכל קרוב ומוחשי כל כך.

ילדים יפים כל כך מביטים בי מתוך מסך הטלויזיה... אחרים נראים מתוך שמותיהם בלבד. כל דמות ושם כאילו אומרת בקול "זכרו אותנו, אנא אימרו שלא מתנו לשווא". ואני חושבת לעצמי "האם באמת לא מתו לשווא? ומה יהיה הלאה? כל מכריי הינם חיילים בצה"ל, חלקם ביחידות קרביות..."

ביום הזיכרון הזה הרגשות שלי מעורבים. אני חשה כאב רב על הקורבנות הרבים מנשוא, על נערים שנקטפו בשיאם. אני גם חשה פחד גדול מאוד מהבאות, פחד מכך שהרשימה קרוב לוודאי תתרחב בהמשך.

אך נוסף לכל אני מרגישה גאווה, במיוחד בשעות אלו, טרם יום העצמאות. אני חשה גאווה להיות חלק ממערכת שמורכבת מאנשים שהם ממש "ייפי הבלורית והתואר", אנשים שלא היססו ליפול על הגנת המדינה.

מי ייתן ולא נדע עוד צער, לא נשכול עוד את בנייה של מדינתנו, ומדינת ישראל תהיה לעד שקטה ומאושרת. אמן.