הגיעה תקופה של טקסים במערך המופלא אליו אני שייכת לרוע המזל.

זה החל בטקסי פרידה ממפקד היחידה היוצא, המשיך בטקסי סגידה לכבוד זה הנכנס, וכעת הטקס הגדול מכולם: החלפת מפקד המערך.

האירוע ה"נוצץ" לא מעורר בי ולו רגש קטן של התרגשות, אך כנראה שמפקדיי ראו בי חיילת כשרונית מספיק כדי להופיע באירוע מכובד שכזה.

אני הסכמתי רק בגלל שזו הזדמנות פז להופיע ולעשות יומיות למשך תקופה קצרה של שבועיים :)

החזרות התקיימו בבית החזרות של להקת חיל האוויר- מבנה בו חדרי חזרות וביניהם תמונות של אנשי הלהקה לדורותיהם. מהרגע הראשון שם בהיתי בתמונות בפליאה... הגדולים באמת היו שם! הצצתי בחדרי החזרות והבנתי כמה התגעגעתי לאוירת היצירה הזו. בפעם הראשונה מזה זמן רב הרגשתי פיספוס, מן הרגשת בושה על כך שאינני כשרונית מספיק להבדיל מהם, שזכו להמשיך לעסוק בתחום האהוב עליהם בעת השירות הצבאי. איך נתתי לשירות שלי להיראות כל כך רע?

את החזרות המוזיקליות מנהל אחד מאנשי הלהקה, טיפוס תל- אביבי שמתלהב ומזכיר שוב ושוב שלמד בתלמה ילין. יופי! זה מה שחסר לי!

את "האודישן" בשירה עברתי בקלות והתחילו החזרות. את האנשים ששרים איתי הכריחו לשיר- אין להם כל ניסיון בימתי, מוזיקלי או תיאטרלי, הם שם רק מחוסר ברירה. זה גם נשמע ככה. כשפתחתי את הפה הם לא הבינו מה אני עושה ביניהם בכלל, למה אני לא שם, בלהקה.

לאורך כל החזרות הורגשה אווירת החובבנות שלנו מול המקצועיות של הלהקה. זה עבר את הגבול כשאחד מהלהקה החליט "לעזור" לנו לשפר את הביצוע עם הקול שלו. אמרתי ללא בושה: "יופי, אז למה אנחנו שרים ולא הלהקה? אולי רק נעשה עם השפתיים?"

אני לא חובבנית, למדתי פיתוח קול, תיאטרון, מחול, כתבתי ויצרתי. אני יודעת שאני טובה במה שאני עושה, אולי לא מספיק אבל אני לא אתן לאף פוץ מלהקה צבאית להרים עליי את האף. באתי לשיר, חשבתי שיהיו עוד כמוני.

מה שבטוח, אני אפעל כמו שלמדתי לאורך כל חיי- אבצע מה שנדרש ממני במקצועיות הנדרשת וברצינות יתרה. אראה לכולם שאני לא חובבנית... בעצם אראה בעיקר לעצמי. מפליא אותי כמה שהטקס נראה עלוב וחסר כשרון להבדיל אפילו ממסיבות סיום שהיו לי בבית הספר. כנראה שאאלץ להסתפק בזה בינתיים... רק בינתיים.