השבועיים האחרונים היו רצופים בחזרות מבוקר עד ערב, דבר שכל כך התגעגעתי אליו. זכיתי שוב לשיר ולרקוד ובין היתר גם להכיר אנשים נפלאים מיחידות אחרות. גיליתי שחיל האוויר הוא בדיוק מה שאומרים עליו- מפונק. ראיתי איך כסף רב נשפך על בימוי, הפקה, תלבושות, הקלטות באולפן, והכל רק עבור ערב אחד של החלפת פיקוד. אבל מי אני שאתלונן? נהנתי מכל רגע.

לשבועיים בדיוק חזרתי להיות אני... החיוך חזר לככב על פניי, חוש ההומור שלי פרח פלאים כמו פעם, למספר רגעים אפילו שכחתי שאני בצבא- די הגיוני נוכח העובדה שלא לבשתי מדים שבועיים, ישנתי בבית וכל היום עשיתי חזרות כמו למסיבת סיום של בית ספר.

הערב עצמו היה נחמד אבל פחות ממה שציפיתי. כשהאולם התמלא באנשי היב"א אותם אני שונאת, מתעבת על הסבל שהם מעבירים אותי בחצי שנה האחרונה, התחלתי לחשוב על היום שאחרי... עד כמה שאני מרגישה גדולה על הבמה, בקרוב הכל יעלם ואני אחזור להיות כלום. אני לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת. הרי בשבועיים האחרונים כולם אמרו לי כמה אני מוכשרת, כולל אנשים מקצועיים. הרי בשבועיים האחרונים היה לאנשים שם כיף לעבוד איתי. אז למה מגיע לי לחזור למקום הארור ההוא ולסבול שוב?

אז ביום ראשון אני חוזרת לשם... מלאה ברגשות חלחלה. עכשיו ברור לי יותר מתמיד שאת הסבל הזה לא מגיע לי לעבור. האם זה ברור גם לאחרים? כנראה שלא...