מחר השמש תזרח והציפורים יצייצו

מחר לא יהיה חם או קר מידי

מחר לא יהיה יותר בכי, רק צחוק וחיוכים

מחר אני כבר לא אהיה ביב"א... אני אהיה במקום שבו יאהבו אותי, יעריכו אותי

מחר אני לא אהיה בודדה, יהיו לי יותר חברי אמת ואנשים שרוצים בקרבתי

מחר אני אמצא אהבה, כזאת שתעטוף את כולי ותסחוף אותי

מחר אני אזכה להכרה בכשרונותי וביכולותי, אני ארקוד, אשיר, אשחק ואקבל על כך הכרה ותמיכה.

מחר אני אהיה אזרחית

מחר יהיה יותר טוב מהיום. הוא חייב להיות...

המחר הזה... אני כל יום מייחלת אליו ומשכנעת את עצמי שכזה יהיה המחר. המחר הופך להיום והיום בכלל לא נראה כמו המחר שדמיינתי. כך עובר יום ועוד יום, והמחר הזה שציירתי לעצמי בראש נדחה למחרתיים, ולשבוע הבא ולחודש הבא.

חלום המחר הזה עדיין איתי אבל אחרי חצי שנה של חלום על כזה מחר אני מתחילה להתייאש.

הרי לא יכול להיות שכל יום יותר גרוע מזה שלפניו, איך אפשר להיות אופטימיים ככה?

אולי מחר של היום לא יאכזב כמו אלה שבאו לפניו... אבל כבר קשה להאמין. אני מניחה שיבוא יום שבו המחר יראה ככה, השאלה היא מתי... בינתיים הדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה פשוט לקוות שהמחר של היום יראה יותר טוב, אפילו בקצת