הנה זה קורה...

הנה, אני חוזרת להיות מי שאני. חוזרת להנות, לפרוח, לאהוב. החיוך חוזר לשפתיים שלי והדמעות נעלמו להן.

הנה זה קורה... החיים כבר לא עגומים, הם הופכים לנפלאים.

אומרים לי שאני נראית מאוהבת בימים אלו. אז כן, חזרתי לאהבתי הישנה והגדולה מכולם- לבמה שלי. חזרתי לתנועה, ללחן, להבעה, למזמור.  השרירים שלי חוזרים לנוע לאט לאט, מיתרי הקול שלי שוב משמעים מנגינות, בגדי המחול יצאו מהפינה החשוכה בארון. הדמיון שלי עובד שעות נוספות... וטוב לי.... כל כך טוב. סוף סוף.

הפעם זה שונה, הפעם זה אחר, זה יותר טוב ממה שהיה לפני הצבא. אמנם התחברתי למחול מודרני בחלקו בעבר, התפשרתי בריקודים קלאסיים על תפקידים תיאטרליים ואין דרמטית ממני בטקסים. אבל הפעם זה הכי "אני" בעולם.

השירים שאני הכי אוהבת מתוך מחזות הזמר שאני ממלמלת מתוך שינה, הכל מוכר ואהוב. שנים למדתי הכל בעל פה, שנים ראיתי כל אחד מהקטעים בלופים רצופים כשאני רוקדת מול הטלויזיה, והנה זה הזמן שלי להיות בתוך זה, הפעם על הבמה. כל הדמויות כאן, ברשימות בצד בבלוג שלי, כל השירים שמתנגנים לי במערכת 24 שעות ביממה, הכל יקבל חיים.

טוב לי בתוך זה, טוב לי עם האנשים שם... כולם מוכשרים, חיות במה.

בימים אלו אני נולדת מחדש. נושמת את יופיו של העולם, הוזה על הרגע שבו אכבוש את הבמה עם הקטעים שאני אוהבת ומיד לאחר מכן מתעוררת ואומרת לעצמי שזה לא חלום... זה קורה ויקרה.

עכשיו אני הכי אני שיש. אני ששמחה, אני שרוקדת ושרה, אני שאוהבת ומעניקה אהבה.

הנה זה קורה, אני מגשימה חלום.

רק ש... יבינו... ובבקשה שלא יכעסו