"אז זה הגיע- יום שלישי הקרוב, 12.9.06 אני אגיע לבקו"ם, אעבור שרשרת חיול ואהיה לחיילת פעורה צ'ונגית לתפארת מדינת ישראל. הכנתי את עצמי לזה די הרבה זמן ואני יודעת בדיוק מה היעוד שלי, אבל בכל זאת זה לא נקלט בדיוק. זה לא יהיה דומה לשום דבר שעברתי עד היום."

מחר, ערב ראש השנה, אני אציין בדיוק שנה לגיוס שלי לצה"ל. שנה אחת מאחוריי, ועוד אחת לפניי. אלו המילים שכתבתי לפני שנה בדיוק, מצחיק לקרוא את זה עכשיו, בייחוד אחרי כל מה שעברתי.

אפשר לומר שהשנה הראשונה שלי בצבא הייתה השנה הכי מגעילה שהייתה לי בחיים- ירקו עליי, השפילו אותי, למדתי מהי בדידות ומהי אכזבה. למדתי כמה המסגרת הזאת משפילה ומדכאת. התאכזבתי, ציפיתי למשהו אחר...

למדתי שגם אני יכולה להגיע לידי טירוף. בשנה שחלפה כמעט ולא רקדתי, הופעתי, שרתי, לא הייתי אני. הייתי מספר וככה גם הרגשתי.

יחד עם זאת, התבגרתי. התבגרתי בשנה אחת כמו שנערה אחרת מתבגרת בשלוש- ארבע שנים. הבנתי איך זה להיות אדם בוגר שחי לבד ואיך זה כשאין מי שידאג לך מלבד אתה עצמך. את הדברים האלו לומדים בדרך הקשה, דרך הרבה דמעות. זו הייתה שנה נוראית שהתחילה בהיותי בצבא ומסתיימת כשעודני בצבא.

ומה יהיה שנה הבאה? קשה לומר. יותר טוב זה בטוח. בשנה הבאה החיים יראו אחרת- יומיות לקרייה, אני אהיה כבר פז"מניקית, ובסופה אני אהיה כבר אזרחית! כמה טוב לחשוב שבתקופה הזו שנה הבאה אני כבר לא אהיה חיילת.

חוץ מצבא, הולכת להיות שנה מדהימה בתחום המקצועי שלי- נעלה את ההפקה ונופיע עם כל הקטעים שאני הכי אוהבת. כבר עכשיו אני חוזרת לרקוד ולשיר והכל נהיה טוב יותר. חוץ מזה, באמצע יהיו כבר הבחינות לבית צבי אני מקווה, אלו שחיכיתי להן שנים רבות. מקווה לטוב... חייב להיות טוב! הרע מאחורי, מכאן אפשר רק לעלות.

אז שנה טובה לכולם, שלא נדע מלחמות והחיים יראו טוב יותר עבור כולנו.

ממני, חיילת קטנה שסיימה את עידן הצעירות