הנה הגיע היום שחשבתי עליו כל כך הרבה, היום לו ייחלתי וקיוויתי ומצד שני ממנו כל כך פחדתי.

אתמול נבחנתי לבית צבי.

מוזר לי לתאר את השבועות האחרונים. מרגע שנרשמתי, לפני כחודש וחצי, עד לפני כעשרים וארבע שעות עברה עליי תקופה מורטת עצבים של חיפוש אינסופי אחר המונולוג המושלם, שינון הטקסט עד שדיקלמתי אותו מתוך שינה, שירה בלי סוף בכל מקום אפשרי ופעילות ספורטיבית מאומצת כדי לחטב את הגזרה. זה היה סוג של פרויקט עבורי כאשר נקודת היעד הייתה אתמול.

איך אני מסבירה את זה? ככה זה כשאת חולמת וכמהה למשהו מאז שאת ילדה, נדהמת כל פעם מחדש מהכשרונות שצומחים שם ורוצה להיות כמוהם.

על האודישן עצמו אני לא אפרט יותר מידי, אפשר כבר לנחש מה היה שם: בחינות בתוך שיעור תנועה, שיעור פיתוח קול, אימפרוביזציה והגשת שני מונולוגים ושיר. כיף לא נורמלי ויחד עם זאת לחץ היסטרי. נראה לי שבסופו של דבר הראיתי להם את עצמי בצורה די טובה ואני באמת מרגישה שנתתי כל מה שאני יכולה. כל האנשים סביבי, הנבחנים והבוחנים, גרמו לי להרגיש שאני טובה במה שאני עושה. לא משנה מה תהיה התשובה, אתמול הייתה לי ההוכחה לכך שאני מסוגלת. אם הצלחתי לגשת לאודישן לבית הספר למשחק מבין המובילים בארץ ולהוציא מעצמי כל מה שאני יכולה, כנראה שאני באמת מסוגלת... לזה ואף ליותר מכך.

עכשיו אני מחייכת כי אני יודעת שבין אם אני אתקבל ובין אם לא, אני אוהבת את עצמי. אני אוהבת את הכשרון שלי ולא ממעיטה ביכולות שלי, דבר שממש לא מובן מאליו.

אני מקווה שעוד כמה ימים אני אכתוב פה פוסט מאושר עד אין גבול ואמחק מהצד את המשימה: "להתקבל לבית צבי". וגם אם לא, לא נורא. אני יודעת שנתתי את הכל.