בתוך כל הגועל, הקור, האטימות, השנאה, לפעמים שוכחים מה היה לפני- מחוץ למסגרת הצבאית. כשאופפת אותך שנאה כה רבה את שוכחת שקיים מונח הקרוי אהבה.

 כל חיי האמנתי באהבה, בתיאוריה לפייה לכל אדם יש את האחד/ אחת שלו אי שם, האמנתי שגם בתוך האנשים ולו הרעים ביותר ישנה אהבה והם ראויים לאהוב. זו הגישה שליוותה אותי מאז ומתמיד, האמונה היחידה שנותרה בי כשכל האמונות האחרות נגוזו. כל זאת עד פגישתי עם המערכת הצבאית, היב"א ואנשייה.

זה לא קרה בין לילה... לקח לזה יום ועוד יום ועוד יום. אני מעריכה את עצמי ויודעת מה אני שווה, אבל כל כך הרבה לילות לבד, כל כך הרבה רוע באנשים, כל כך הרבה אטימות גרמו לי לאבד את האמונה שלי בטוב האדם, ברגישות ובחיבתו לרעהו.

ראיתי במו עיניי איזו אחווה יש בין חלק מהאנשים שם וידעתי שלעולם לא אזכה ליחס דומה מאותם אנשים או אחרים, ולו רק בגלל התפקיד אותו אני מבצעת, השונה מתפקידם. הזלזול שלהם ועצימת העיניים של הממונים עליי פשוט גורמים לי להרגיש קטנה עד כדי בלתי נראית וכזאת שלא ראוייה להיות נאהבת:  "מי ירצה לאהוב בכלל זוטרה כמוני? אני כלום" אומרת לעצמי.

עכשיו אני כבר לא מאמינה באהבה, אבל בכל זאת כמהה לחיבוק וליטוף במיוחד כשאני שם לבד בלילה. אין לי כתף לבכות עלייה או זרועות שבתוכן אוכל לשקוע בשינה עמוקה. אני נזכרת בימים בהם הרגשתי נאהבת, הרגשתי חשובה למישהו, תמיד חשובה לאיזה מישהו.

אני נזכרת ולא מאמינה שעכשיו יוכלו לאהוב אותי. אם הם, בבסיס, לא אוהבים אותי, מי כן יאהב? אולי הייתי תמימה אבל קיוויתי שבסיס סגור זה המקום המושלם למצוא חברה אוהדת ואהבה. טעיתי ושילמתי ביוקר, שילמתי באמונה היחידה שהייתה לי. 

תמה האמונה באהבה. אולי יום אחד היא תשוב לחיים אבל רק אחרי שהאישיות שלי תחזור לחיות. באמת לחיות.

"בזמן האחרון את כל כך חמודה", ככה אמרה אימא כשחלקתי איתה סוכריות בטעמי פירות, כמו כל ערב כשהיא במחשב. אבא גם סינן אתמול: "איך זה שאת קשורה אלינו כל כך בזמן האחרון?" תוך כדי שצפינו יחד בתוכניות מצחיקות ב- VOD.

ובאמת, מה גורם לי לרצות פתאום בקרבה הזאת להורים שלי? למה אני דואגת להם כל כך? מרעיפה עליהם חיבוקים ונשיקות, שואלת בלי סוף מתי הם יחזרו כשהם יוצאים.

נראה הגיוני למדיי שבת תקשר מאוד להורייה ותדאג להם אבל אצלי הרצון הזה להתקרב אליהם התפתח רק בתקופה האחרונה בצורה משמעותית.

עם ההתבגרות הגעתי להבנה שהכל זמני. יצא לי לראות את אבי מתאבל על אביו ואת אימו שוקעת בבדידות, ברחמים עצמיים ויחד עם זאת מעניקה לי אהבה יתרה. המצב שהשתנה פתאום היכה בי.

בנוסף, אבא לקה בהתקף לב קל לפני שנה (בגללי ועוד...), ועל אימא עוברת עדיין תקופה לא קלה מבחינה בריאותית. ייסורי המצפון שטפו אותי, הכנסתי לעצמי טוב טוב לראש שאני אשמה במצב והחלטתי שהשנה, כל עוד יש לי זמן לפני הצבא, אני נעשית שוב הילדה הקטנה והאהובה שלהם. אני מרגישה שזה גם עוזר לי להתמודד עם התקופה הזאת של השוני בחיים. אני נהנת מהילדות עוד טיפה, ממש רגע לפני שאני יוצאת מהבית.

ככה טוב יותר... אין ריבים, רק תמיכה הדדית, בגרות נפשית שעוזרת לי להבין איזה מזל נפל בחלקי, לכמה טוב זכיתי. אילו רק הייתי מגיעה למסקנה הזאת בלי להרוס אותם נפשית ופיזית, אילו רק הם לא היו צריכים לסבול את גיל ההתבגרות הארור שלי.

כואב לי שהכאבתי להם. אז עכשיו אני מפצה על הכל, ולהם לא פחות כיף לקבל ממני את היחס הזה כמו שלי כיף לתת אותו.

כי אין לי הורים אחרים

לפעמים הם מתאהבים בי, אין לי מושג למה בכלל. אני בד"כ לא מתאהבת, לוקח לי הרבה זמן עד שמישהו מוצא חן בעיניי מבחינה רומנטית. עד היום זה קרה לי מעט מאוד פעמים. אז את אלה שמתאהבים בי ואני לא יכולה להחזיר להם אהבה, אני רוב הפעמים מנסה לדחות מעליי בצורה הכי עדינה שיש, שהם חס וחלילה לא יפגעו.

הפעם זה שונה:

הוא פיתח רגשות אליי ומאז לא מפסיק לרדוף אחרי. אני לא מצליחה להעביר לו את המסר. אני לא יודעת מה בהתנהגות שלי לא מובן, ברור למדיי שאני לא מעוניינת. אבל הוא כזה טמבל, לא קולט וממשיך להציק ולהדבק. זה מצב כל כך מעיק כי אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני שונאת לפגוע באנשים, בעיקר בנושא עדין שכזה. אז עכשיו אני חייבת להיות קיצונית יותר, לומר לו חד וחלק שאני לא רוצה אותו ושיתרחק ממני. אבל אני לא מסוגלת! אם היו עושים לי את זה הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי.

אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שמתעסקת בדילמות בקשר לאנשים שלא מבינים רמזים. שיתרחק וזהו, זה כל מה שאני רוצה שהוא יעשה!

ולהבדיל אלפי הבדלות, מישהו אחר:

הלב שלי יכול היה להיות שייך דווקא לאחד ההוא. הייתי מסוגלת להתמסר לו לחלוטין, להיות שלו ורק שלו. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מסורה לאנשים שאני אוהבת, נותנת הכל, מעניקה אהבה אין- סופית. אבל כאן... הפסיד אותי. זאת לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה כנראה. אבל דווקא עליו אני מסתכלת כעל מישהו שבאמת אהבתי, מישהו שיכול היה להיות משהו טוב יותר בינינו. אילו רק... הוא היה אחר.

וכך אני מסיימת את גיל ההתבגרות ללא קשר רומנטי מבוסס אחד. רק כמה קטנים ולא יוצלחים שגרמו לי קצת ללמוד מה אני מחפשת ועל מה לא להתפשר לעולם. אני טיפוס רומנטי מאוד אבל קשה לי להתאהב. אולי כי כדי שאני אתאהב באמת במישהו הוא צריך להיות משהו מיוחד שייגע לי בנשמה בנקודות שאליהם מעט מאוד הצליחו להגיע... 

נושא אחר: ההורים שלי מתחילים ללמוד היום ריקודים סלוניים. ההורים שלי! מי היה מאמין... עכשיו אנחנו משפחה שלמה שרוקדת. מעניין אם הם יהיו טובים בזה- חוש קצב יש לשניהם, קלילות הרבה פחות. שיהיה בהצלחה ליקרים שלי.

ולקינוח: המלצה! הערב בערוץ 10, בשעה 21:50, ישודר הסרט האהוב עליי ביותר שזכה במספר רב של פרסי אוסקר. הסרט "שיקגו". מי שעוד לא ראה, לא ידע מימיו מהו סרט מוזיקלי איכותי ומשעשע. דיפדוף קליל בפוסטים הקודמים וברשימות שלי יראה לכל אחד את עומק ההערכה שלי כלפי היצירה הזו. בקיצור- לא לפספס!

באיחולי אהבה מתוקה לכולם ובמילים "he had it commin", אני מוסרת לכולם איחולי המשך סוף שבוע נעים ושבוע טוב