לזה ממש, אבל ממש לא ציפיתי.

אני על הבמה מגיל 5, נושמת את הקהל, המוזיקה, התנועות, הדמויות שאני בתוכן.

תמיד רציתי להתמקצע בתחום בצורה הכי טובה שיש ומאז גיל ההתבגרות המטרה ברורה: לימודים בבית צבי.

כשזה התקרב הפכתי את זה לפרוייקט- פקדתי את בית הספר לפחות פעם בשבוע כדי לצפות בהצגות ולשמוע חוות דעת מצד סטודנטים. כשזה התקרב עוד יותר עשיתי ימים כלילות בשינון טקסטים ועבודה על הדמויות שאני צריכה לגלם, רק בשביל שלא יהיו סיכוי שיגידו לי: "לא".

אומרים שהצלחה נובעת מ-20% כשרון ו-80% עבודה קשה. כשרון כנראה יש לי אם אני שורדת מגיל 5 על הבמות, אבל יותר מכל אני יודעת לעבוד קשה בשביל דברים שאני רוצה. והנה, עשיתי את זה, עברתי בהצלחה, והאמת? די בקלות. מאז אני זוכה לפרגון מצד כל הסובבים אותי אשר מניחים שלהתקבל לבית הספר לאומנויות המוביל בארץ זה לא מובן מאליו.

ההלם הגיע דווקא מהגורם שהכי לא ציפיתי ממנו- חברי הטוב ביותר שעתיד ללמוד איתי. דבריו רמזו, לא, אמרו במפורש שעברתי במזל, שיצא לי אודישן קל ושאם הייתי נבחנת במועד בו הוא נבחן אולי לא הייתי עוברת. הופתעתי מאוד מדבריו, הרי הוא יודע מה אני מסוגלת, כמה זה חשוב לי ושעברתי בזכות עצמי. הוא בעצמו היה בטוח עוד לפני האודישן שאני אעבור אותו בקלות. אני לא מסוגלת להבין מה גרם לו להעיר דברים כל כך פוגעים שמזלזלים ביכולותיי ובמעשיי. דווקא הוא, שמכיר אותי כל כך טוב, דווקא הוא, שאני זו שעזרתי לו לעבור ולהתקבל גם למוסד הזה. דווקא הוא, שיודע מה אני יכולה. גם אם הוא צדק, הוא קודם כל חבר שלי. אני לא הייתי מעלה בדעתי לומר לו דבר כזה.

איזו אכזבה. קיבלתי יריקה בפרצוף.

אני לא מבינה מה גורם לבן-אדם שכל כך קרוב אליי להעיר דבר כל כך פוגע. אני יודעת שינסו לפגוע בי עוד הרבה בתחום הזה, אבל לא האמנתי שזה יגיע מאדם שאני אוהבת כל כך.

פשוט אכזבה.

השבועיים האחרונים היו רצופים בחזרות מבוקר עד ערב, דבר שכל כך התגעגעתי אליו. זכיתי שוב לשיר ולרקוד ובין היתר גם להכיר אנשים נפלאים מיחידות אחרות. גיליתי שחיל האוויר הוא בדיוק מה שאומרים עליו- מפונק. ראיתי איך כסף רב נשפך על בימוי, הפקה, תלבושות, הקלטות באולפן, והכל רק עבור ערב אחד של החלפת פיקוד. אבל מי אני שאתלונן? נהנתי מכל רגע.

לשבועיים בדיוק חזרתי להיות אני... החיוך חזר לככב על פניי, חוש ההומור שלי פרח פלאים כמו פעם, למספר רגעים אפילו שכחתי שאני בצבא- די הגיוני נוכח העובדה שלא לבשתי מדים שבועיים, ישנתי בבית וכל היום עשיתי חזרות כמו למסיבת סיום של בית ספר.

הערב עצמו היה נחמד אבל פחות ממה שציפיתי. כשהאולם התמלא באנשי היב"א אותם אני שונאת, מתעבת על הסבל שהם מעבירים אותי בחצי שנה האחרונה, התחלתי לחשוב על היום שאחרי... עד כמה שאני מרגישה גדולה על הבמה, בקרוב הכל יעלם ואני אחזור להיות כלום. אני לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת. הרי בשבועיים האחרונים כולם אמרו לי כמה אני מוכשרת, כולל אנשים מקצועיים. הרי בשבועיים האחרונים היה לאנשים שם כיף לעבוד איתי. אז למה מגיע לי לחזור למקום הארור ההוא ולסבול שוב?

אז ביום ראשון אני חוזרת לשם... מלאה ברגשות חלחלה. עכשיו ברור לי יותר מתמיד שאת הסבל הזה לא מגיע לי לעבור. האם זה ברור גם לאחרים? כנראה שלא...

בתוך כל הגועל, הקור, האטימות, השנאה, לפעמים שוכחים מה היה לפני- מחוץ למסגרת הצבאית. כשאופפת אותך שנאה כה רבה את שוכחת שקיים מונח הקרוי אהבה.

 כל חיי האמנתי באהבה, בתיאוריה לפייה לכל אדם יש את האחד/ אחת שלו אי שם, האמנתי שגם בתוך האנשים ולו הרעים ביותר ישנה אהבה והם ראויים לאהוב. זו הגישה שליוותה אותי מאז ומתמיד, האמונה היחידה שנותרה בי כשכל האמונות האחרות נגוזו. כל זאת עד פגישתי עם המערכת הצבאית, היב"א ואנשייה.

זה לא קרה בין לילה... לקח לזה יום ועוד יום ועוד יום. אני מעריכה את עצמי ויודעת מה אני שווה, אבל כל כך הרבה לילות לבד, כל כך הרבה רוע באנשים, כל כך הרבה אטימות גרמו לי לאבד את האמונה שלי בטוב האדם, ברגישות ובחיבתו לרעהו.

ראיתי במו עיניי איזו אחווה יש בין חלק מהאנשים שם וידעתי שלעולם לא אזכה ליחס דומה מאותם אנשים או אחרים, ולו רק בגלל התפקיד אותו אני מבצעת, השונה מתפקידם. הזלזול שלהם ועצימת העיניים של הממונים עליי פשוט גורמים לי להרגיש קטנה עד כדי בלתי נראית וכזאת שלא ראוייה להיות נאהבת:  "מי ירצה לאהוב בכלל זוטרה כמוני? אני כלום" אומרת לעצמי.

עכשיו אני כבר לא מאמינה באהבה, אבל בכל זאת כמהה לחיבוק וליטוף במיוחד כשאני שם לבד בלילה. אין לי כתף לבכות עלייה או זרועות שבתוכן אוכל לשקוע בשינה עמוקה. אני נזכרת בימים בהם הרגשתי נאהבת, הרגשתי חשובה למישהו, תמיד חשובה לאיזה מישהו.

אני נזכרת ולא מאמינה שעכשיו יוכלו לאהוב אותי. אם הם, בבסיס, לא אוהבים אותי, מי כן יאהב? אולי הייתי תמימה אבל קיוויתי שבסיס סגור זה המקום המושלם למצוא חברה אוהדת ואהבה. טעיתי ושילמתי ביוקר, שילמתי באמונה היחידה שהייתה לי. 

תמה האמונה באהבה. אולי יום אחד היא תשוב לחיים אבל רק אחרי שהאישיות שלי תחזור לחיות. באמת לחיות.