אין לי הרבה מה לכתוב, מלבד זה שאין גבול לאושר שמציף אותי עכשיו.

מאז שהייתי ילדה רציתי את זה, היו תקופות שאפילו התחלתי לוותר על הרעיון...

אבל עכשיו אני יכולה להסתכל על עצמי במראה ולומר: "את יכולה, את מוכשרת".

אמנם עוד הכל לפני, נשארו לי עוד ארבעה חודשים לשירות ואני הולכת לטחון שלוש שנים,

אבל אני יכולה לומר בגאווה ש...

התקבלתי לבית צבי

כמה רציתי את זה. אפשר לראות אפילו כאן:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=146364&blogcode=4462664

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=146364&blogcode=3311303

אני כל כך גאה בעצמי עכשיו. גם אם הכל עוד לפני וזה סך הכל משהו קטן, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם ולומר "עבודה טובה".

לא אוסיף עוד מילים כי זה רק יהרוס עכשיו, אז שיהיה לי בהצלחה ומי ייתן ובעוד שנה- שנתיים- שלוש אני אברך על הצעד הזה.

מלאת גאווה,

בקרוב סטודנטית שנה א' למשחק

 חודשים קשים ויפים עברו על כוחותינו.

בערך בשלושת החודשים האחרונים שכחתי מה זה שבת, מנוחה, שינה יותר משש שעות, שכחתי מה זה טלויזיה ומחשב (לא צבאי!). כל שעות הפנאי שלי התרכזו במטרה אחת: הכנות וחזרות למופע "ליידיס אנד ג'נטלמן". לא יאמן עד כמה זה העשיר את החיים שלי- התעסקתי במחול, תיאטרון ומוזיקה ואף יצא לי לתרום קצת לבימוי ולכראוגרפיה, דברים שלא העליתי בדעתי שיצא לי לעשות בזמן שירותי הצבאי. לבשתי דמויות שונות וכמו שנכתב באחד העיתונים- ידעתי לתמרן היטב בין מדי דקרון לתלבושות נוצצות. כמה אושר זה גרם לי, רציתי ואני עדיין רוצה לחבק את העולם ולהגיד לו תודה על ההזדמנות שניתנה לי.

נראה לי שיותר מכולם אני מחוברת למופע הזה... אחרי הכל- מגיל חמש אני כבר מדקלמת את מחזות הזמר שחלקים מהם העלנו שם. כבר מביה"ס היסודי דמיינתי את עצמי במקום סנדי מ"גריז" וכבר ביום הולדת 15, כשראיתי פעם ראשונה את "שיקגו" לא יכולתי להרגע וראיתי את הסרט הזה לפחות 200 פעם.

אין לתאר את האושר שהחזרות גרמו לי, על אחת כמה וכמה הופעת הבכורה שהתקיימה ביום שני האחרון. הקהל נתן לנו כוח ובסופו של דבר, אחרי כל החזרות, המופע עבר בצורה מושלמת. בשביל הרגעים האלו בדיוק אני חייה, לרגעים האלו אני כמהה בכל אחת משעות היממה בהן אני לא על הבמה. עכשיו אני רק מחכה להופעות הבאות...

"ליידיס אנד ג'נטלמן" לא רק נתן לי ניסיון בימתי והנאה ממה שאני עושה, אלא גם גרם לי לפתח קשרים מדהימים. התחברנו מאוד אחד לשני, הפכנו לצוות שלמרות הויכוחים ורגעי המשבר נשאר ביחד. קשר אחד שהתפתח בזכות המופע הוא עם האדם שהביא אותי לזה, מישהו שנטרתי לו טינה במשך שנתיים אך למדתי לסלוח ולהסתכל על העתיד במקום על העבר. מסתבר שלסלוח זה משתלם...

עם "ליידיס אנד ג'נטלמן" נגמר סופית עידן הבדידות אותו חוויתי בשנה הראשונה לשירותי בצה"ל. הדיכאון שאפף אותי נעלם כלא היה והיום יש רק דמעות של אושר. מה שאומר שגם ברגעים הכי קשים צריך לזכור שלכל ירידה יש גם עלייה ועם קצת כוח רצון ועקשנות הכל ישתנה לטובה. זוהי רק ההתחלה- לפנינו הופעות נוספות והפקות נוספות שאולי אקח בהן חלק. לפניי גם לימודי המשחק שנמצאים ממש מרחק נגיעה ממני.

מי יודע לאן החיים יקחו אותי? זוהי רק ההתחלה....

הנה זה קורה...

הנה, אני חוזרת להיות מי שאני. חוזרת להנות, לפרוח, לאהוב. החיוך חוזר לשפתיים שלי והדמעות נעלמו להן.

הנה זה קורה... החיים כבר לא עגומים, הם הופכים לנפלאים.

אומרים לי שאני נראית מאוהבת בימים אלו. אז כן, חזרתי לאהבתי הישנה והגדולה מכולם- לבמה שלי. חזרתי לתנועה, ללחן, להבעה, למזמור.  השרירים שלי חוזרים לנוע לאט לאט, מיתרי הקול שלי שוב משמעים מנגינות, בגדי המחול יצאו מהפינה החשוכה בארון. הדמיון שלי עובד שעות נוספות... וטוב לי.... כל כך טוב. סוף סוף.

הפעם זה שונה, הפעם זה אחר, זה יותר טוב ממה שהיה לפני הצבא. אמנם התחברתי למחול מודרני בחלקו בעבר, התפשרתי בריקודים קלאסיים על תפקידים תיאטרליים ואין דרמטית ממני בטקסים. אבל הפעם זה הכי "אני" בעולם.

השירים שאני הכי אוהבת מתוך מחזות הזמר שאני ממלמלת מתוך שינה, הכל מוכר ואהוב. שנים למדתי הכל בעל פה, שנים ראיתי כל אחד מהקטעים בלופים רצופים כשאני רוקדת מול הטלויזיה, והנה זה הזמן שלי להיות בתוך זה, הפעם על הבמה. כל הדמויות כאן, ברשימות בצד בבלוג שלי, כל השירים שמתנגנים לי במערכת 24 שעות ביממה, הכל יקבל חיים.

טוב לי בתוך זה, טוב לי עם האנשים שם... כולם מוכשרים, חיות במה.

בימים אלו אני נולדת מחדש. נושמת את יופיו של העולם, הוזה על הרגע שבו אכבוש את הבמה עם הקטעים שאני אוהבת ומיד לאחר מכן מתעוררת ואומרת לעצמי שזה לא חלום... זה קורה ויקרה.

עכשיו אני הכי אני שיש. אני ששמחה, אני שרוקדת ושרה, אני שאוהבת ומעניקה אהבה.

הנה זה קורה, אני מגשימה חלום.

רק ש... יבינו... ובבקשה שלא יכעסו