מעניין אותי איך זה לחגוג חג באמת... כמו איך זה כשיש לך סוכה, איך זה ליל הסדר מההתחלה עד הסוף, מה ההרגשה של חג השבועות חוץ מיומיים חופש.

אני נמצאת במשפחה מאוד חילונית. ביקרתי בבית כנסת פעמים ספורות בחיי ותפילות אני שומעת רק במקרים כמו חתונות או הלוויות/ אזכרות (שלא נדע מצרות). טוב לי עם זה שאנחנו חילונים, אני לא מרגישה כמיהה לדת על אף שאנחנו יהודים לחלוטין. הפעמים היחידות בהן זה מפריע לי באמת הן בתקופות החגים. תקופות בהן לכולם יש חג ולנו לא ממש- ראש השנה זה סתם ארוחה עם דברים רוסיים- פולנים לא טעימים במיוחד, יום כיפור זה עוד יום, וסוכות... מה זה סוכות? עוד ערב מול הטלויזיה בסלון.

הכמיהה הזאת לחג אמיתי לא באה מתוך אמונה כלשהי אלא מתוך מסורת. בא לי לשמר את המסורת הזאת, לאמץ אותה גם לחייק משפחתי. כבר שנים אני מנסה לשכנע את המשפחה שלי לעשות משהו שטיפ טיפה יהיה קשור למנהגי החגים אבל כלום לא עוזר. כנראה אפשר להוציא את היהודים מהגלות אבל אי אפשר להוציא את הגלות מהיהודים שיצאו משם. עובדה זו מסבירה את זה שהחג היחיד שנחגג "כמו שצריך" אצלי בבית זה ליל הסילבסטר.

אני החלטתי שבעוד כמה שנים, לא עוד הרבה זמן, כשאני אקים בית משלי הכל יראה אחרת. אמנם אני אמשיך לקיים אורך חיים חילוני אבל אשמור על מסורת החגים הכל כך יפה של העם היהודי- סוכה בחג הסוכות, פסח בלי חמץ, ארוחה בכל יום שישי בערב, צום ביום כיפור או לפחות בלי סרטים אמריקאים כושלים שמדובבים לרוסית בקולי קולות.

ככה יהיה אצלי בבית, אולי אז המשפחה שלי תבין שהמסורת שלנו היא לא להשתכר בליל הסילבסטר אלא לשמוח בחגים שלנו... אולי אז הם יבינו מה הם פיספסו ואיך זה אוירת חג משפחתית באמת.

בינתיים אני אבלה את ערב החג בברביקיו אצל סבא וסבתא. ולא, אין להם סוכה. ובלי אבא ואימא, הם עכשיו בספינה בים התיכון. 

חג שמח :)

"אז זה הגיע- יום שלישי הקרוב, 12.9.06 אני אגיע לבקו"ם, אעבור שרשרת חיול ואהיה לחיילת פעורה צ'ונגית לתפארת מדינת ישראל. הכנתי את עצמי לזה די הרבה זמן ואני יודעת בדיוק מה היעוד שלי, אבל בכל זאת זה לא נקלט בדיוק. זה לא יהיה דומה לשום דבר שעברתי עד היום."

מחר, ערב ראש השנה, אני אציין בדיוק שנה לגיוס שלי לצה"ל. שנה אחת מאחוריי, ועוד אחת לפניי. אלו המילים שכתבתי לפני שנה בדיוק, מצחיק לקרוא את זה עכשיו, בייחוד אחרי כל מה שעברתי.

אפשר לומר שהשנה הראשונה שלי בצבא הייתה השנה הכי מגעילה שהייתה לי בחיים- ירקו עליי, השפילו אותי, למדתי מהי בדידות ומהי אכזבה. למדתי כמה המסגרת הזאת משפילה ומדכאת. התאכזבתי, ציפיתי למשהו אחר...

למדתי שגם אני יכולה להגיע לידי טירוף. בשנה שחלפה כמעט ולא רקדתי, הופעתי, שרתי, לא הייתי אני. הייתי מספר וככה גם הרגשתי.

יחד עם זאת, התבגרתי. התבגרתי בשנה אחת כמו שנערה אחרת מתבגרת בשלוש- ארבע שנים. הבנתי איך זה להיות אדם בוגר שחי לבד ואיך זה כשאין מי שידאג לך מלבד אתה עצמך. את הדברים האלו לומדים בדרך הקשה, דרך הרבה דמעות. זו הייתה שנה נוראית שהתחילה בהיותי בצבא ומסתיימת כשעודני בצבא.

ומה יהיה שנה הבאה? קשה לומר. יותר טוב זה בטוח. בשנה הבאה החיים יראו אחרת- יומיות לקרייה, אני אהיה כבר פז"מניקית, ובסופה אני אהיה כבר אזרחית! כמה טוב לחשוב שבתקופה הזו שנה הבאה אני כבר לא אהיה חיילת.

חוץ מצבא, הולכת להיות שנה מדהימה בתחום המקצועי שלי- נעלה את ההפקה ונופיע עם כל הקטעים שאני הכי אוהבת. כבר עכשיו אני חוזרת לרקוד ולשיר והכל נהיה טוב יותר. חוץ מזה, באמצע יהיו כבר הבחינות לבית צבי אני מקווה, אלו שחיכיתי להן שנים רבות. מקווה לטוב... חייב להיות טוב! הרע מאחורי, מכאן אפשר רק לעלות.

אז שנה טובה לכולם, שלא נדע מלחמות והחיים יראו טוב יותר עבור כולנו.

ממני, חיילת קטנה שסיימה את עידן הצעירות

אז תם עבר לו ליל הסדר, אחד הלילות היחידים בשנה בהם אני זוכה לטעום ממשפחתי במלוא תפארתה וכך גם מפולניותה. אמנם אינני פולנייה כי אם ליטאית משני הצדדים, אך גינוניהם של בני משפחתי מתאימים לשל פולנים ואף עוקפים את הפולנים עצמם ברמת פולניותם.

אם כן, לא היה קל... הלילה היחידי בשנה בו כל משפחות ישראל מתחברות עם המסורת והדת היהודית מצטייר במשפחתי כמחופף במיוחד- קראנו משהו כמו 4 עמודים מההגדה, שרנו קצת, ופתאום קלטתי ידיים נשלפות לכיוון האוכל ללא כל התרעה מוקדמת. מה קרה? קשה לקרוא קצת יותר? להגיע לשולחן ערוך? אני לא דתייה, אבל אם כבר עושים אז כמו שצריך.

פולניותן של הדודות והסבתות התפרצה לראשונה כאשר הגענו לשאילת הכושיות והילדים בני השנתיים- שלוש דיקלמו זאת היטב. מי שלא ראה את פניהן של נשות משפחתי לא ראה מימיו גאווה מהי. הרגשתי מובכת בשם הילדים...

והאוכל... זאת נקודה רגישה אצלי. כל אחד מחבריי שנשאל איך היה אתמול בסדר שלו ענה "טעים". ואני- טעים?! יצאתי מהערב רעבה בטירוף. נכון שגם אני אשמה בזה- הרי אני בררנית מאוד באוכל, אבל השולחן היה מלא במאכלים המסורתיים של יהודי אשכנז שאיני מסוגלת לטעום או להריח: גפילטע פיש רוטט, כבד קצוץ בריח חריף וכמובן הפלוימן צימס לו סוגדים כולם (מן בשר בקר ותפו"א מתוקים מאוד). כיאה למשפחה שלי, המשכנו מסורת של שנים: לתהות מדוע הצלחת שלי ריקה ולהעלב מהדבר עד עמקי הנשמה. הדבר הינו מסורת בדיוק כמו חיפוש האפיקומן.

מסורת נוספת שהמשכנו השנה היא לפצוח בשיר "הללויה" (מארוויזיון 79') בשלב בהגדה בו כתוב משהו כמו "שירת הללויה". שנונים המשפחה שלי...

הכל בא אל סיומו בשעה 22:30. כל אחד מיהר להתפזר לביתו ולסיים עם השטות שנקראת "ליל הסדר" במשפחה שלנו. איזה חג לי!

את החג עצמו אני מבלה בינתיים בהאזנה למוזיקת ארץ ישראל היפה שמושמעת ברדיו. אם יש דברים שאני אוהבת בחגים יותר מכל הם שירי החגים ואהבת המולדת. כמה טוב לדעת שאולי במקומות אחרים קיימת אווירת חג. אולי אצלנו לא, אבל בטוח שבמקומות אחרים כן. בינתיים אני מאזינה ומדמיינת לי אוירת חג. ייפי!

סבתא שלי היקרה ישנה אצלנו בלילה. רגע לפני שהלכה לישון ניגשה אליי עם כוס שאני אוהבת במיוחד כאשר בתוכה השיניים שלה. נבהלתי קלות כאשר הציגה זאת בפניי וביקשה ממני תחתית לכוס. נראה לי שבינתיים אני אוותר על שימוש בכוס הספציפית הזאת...

כך תם פסח 2007. נשארו רק עוד כמה ימי חול המועד עבורי וזהו. את החג השני אני אחגוג בבסיס היקר שלי (יימח שמו).

חג שמח וכשר :)