אני צריכה קצת לפרוק, ומעט ייעוץ אובייקטיבי עשוי לעזור לי, אז הנה אני זורקת הכול החוצה;

אני נמצאת בצבא כבר שנה ושלושה חודשים ולאמור שאני נהנת וקל לי יהיה פשוט שקר.

אבל לצאת מהצבא זו לא אופציה, עשיתי את השיקולים שלי לגביי זה כבר מזמן ואני פשוט צריכה לסיים עם זה, להוכיח לעצמי ולאחרים שאני יכולה. שאפילו שאני קצת מתוסבכת והרבה פעמים קשה לי במקום שאני נמצאת בו יותר מדיי זמן ובעיקר לא מאושרת בו, אפילו במקום כזה, אני יכולה להישאר עד הסוף.

אני מורה חיילת לעולים חדשים בבית ספר יסודי בבת-ים.

עד לפניי חודשיים בערך שירתי באותו תפקיד בפתח תקווה וגרתי בדירה צבאית.

השקעתי את כל מאמציי בשביל לצאת משם, הזדקקתי לבית שלי, למיטה שלי, ל'חופש' שלי, לאוכל של אימא...

והנה, אני גרה בבית, ועדיין- לא טוב לי.

אני לא אומרת שהכול שחור על גביי לבן, אני אוכלת טוב יותר מאז, אני מלמדת פחות שעות, יש לי חבר שאני אוהבת ותומך בי, אבל עדיין, אני כל כך זקוקה לשינוי, כל כך זקוקה למשהו טוב וחדש שירים אותי מעלה, שיהפוך את הכול.

אני יודעת שזה שאני אברח למשהו אחר, למקום אחר, לתפקיד אחר- זה לא יהפוך את החיים לדבש פתאום, הכול דורש סבלנות ועבודה קשה ומאומצת, השאלה היא אם אני צריכה בכול זאת להתגבר ולהתבגר ולהישאר איפה שאני נמצאת, או 'לקום וללכת' למשהו פשוט יותר.

המצב הבריאותי שלי ממש התדרדר מאז שאני בצבא, ובתקופה האחרונה אני בכלל מרגישה רע מבחינה פיזית. אני חלשה ועייפה כל הזמן, יש לי כאבי ראש מטורפים ושלא נדבר על התקף החרדה שהיה לי לפני כשבועיים.

אם הייתי יודעת איך התקף לב מרגיש, ככה הוא היה מרגיש לי. זה הכאיב לי נורא ויותר מכול, הלחיץ אותי ברמות שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

תכל'ס, אני מרגישה וגם קצת יודעת שאין למי לפנות, הכול בידיים שלי עכשיו.

אבל אני פשוט מותשת.

מצד אחד אני מרגישה שאני צריכה להישאר בתפקיד שלי, להמשיך להיות מורה חיילת בתשעת החודשים שנותרו לי בצבא. להוכיח לעצמי ולאחרים שאני כן יכולה.

אני גם יודעת שאני טובה בתפקיד הזה, אפילו שקשה לי לפעמים, אפילו שקצת נגמרה לי הסבלנות.

אפילו שאני כבר לא מסופקת ולא נהנת מכך יותר.

התפקיד הזה הוא מעיין שליחות, לבוא ולעשות למען האחר מבלי לחשוב על עצמך.

מצד שני, יש רגעים שבנאדם חייב לחשוב רק על עצמו.

אם אני אשאר שם ואמשיך להתעצבן ולקחת ללב כל דבר, אני עלולה לקבל עוד התקף חרדה, אני עלולה להתמוטט.

והמצב הנפשי, גם הוא לא הכי מעורר חיוך. אני כל כך למטה, אני מרגישה כבר זמן כה רב כל כך לא מוערכת מבחינת הצבא, מבחינת הילדים שאני עובדת איתם, מבחינת הסגל הבית ספרי.

ואני צריכה את זה. אני צריכה שיראו שאני כן עושה וכן משתדלת ואפילו שקשה לי, אני מסוגלת ליותר.

ובכל זאת, כבר הייתי שם. אני יודעת שלא ייתנו לי להתקדם, שלא יאפשרו לי לעבור לתפקיד אחר, שאני רוצה, משהו חדש ו'חשוב' יותר מבחינה היררכית.

אז מה יהיה נכון עבורי? להמשיך הלאה עם מה שיש לי בתקווה שדברים ישתפרו ואני אהיה בסדר, או לצאת מהתפקיד גם אם זה אומר שייתכן ואהיה בתפקיד גרוע יותר?!

אני אשמח לשמוע קצת ייעוץ אובייקטיבי, ותמיכה רק תעזור.

לירז שלא הייתה פה כבר מזמן.