אני לא בטוחה מה לומר.
אני יושבת פה ודמעות מציפות את העיניים שלי, שורפות את הלחיים.
בקושי ישנה, לא אוכלת, לא מפסיקה לחשוב ובעיקר מבולבלת.
אני חושבת שזו פעם ראשונה בכמה השנים האחרונות שאמא, אמא שלי נתנה לי חיבוק.
נשקה לי בלחי, ליטפה אותי, אמרה לי שזה "לא סוף העולם".
אבל גם הפעם, החיבוק לא היה מרצון שלה, אולי היא העדיפה שאני יזום את זה
ובאמת, בבוקר כשהיא התיישבה לצידי במיטה ואמרה לי "כשאת עצובה, גם אני עצובה" וביקשה
שאני אפסיק לבכות, לא יכולתי יותר ופשוט חיבקתי אותה חזק.
קיוויתי, רציתי, הכל לשווא.
הוא כבר לא אוהב אותי.
"אני אוהב אותך, אבל לא כמו שאת רוצה..."
חמש דקות עמדתי במקום, לא זזה, מתקשה לנשום
והוא לא חזר
וגם החיבוק הזה, היה יוזמה שלי, כי אני רציתי, כי אני הזדקקתי
ולראשונה, הרגשתי אותו מזויף, כה אדיש אליי, כ"כ רחוק ממני...
לא יכולתי לחזור הביתה, מפחדת להתמודד עם האמת
הלכתי אליה, ביקשתי לעלות
היא פתחה את הדלת, ראתה את הדמעות על הפנים, את העיניים הנפוחות
היא כבר הבינה לבד.
היא הייתה שם בשבילי, חיבקה, דיברה, אהבה אותי כמו שמעולם לא אהבה
וגם כשאמרתי שזה "הגיע לי כי בחרתי בו ולא בה", היא סוף סוף הבינה אותי
הבינה שלא בחרתי באף אחד, שבחרתי באהבה
בחרתי באושר.
אין כבר אושר.
"וכשאמרת שאתה רוצה טיפה לבד
הבנתי שלא אראה אותך לעד..."
לברוח, אני רוצה לברוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
