אם תשאלו ילד קטן את מי הוא אוהב יותר, את אימא או אבא?

הוא יגיד לכם שאין הורה שהוא אוהב יותר, הוא אוהב את שניהם באותה מידה.

או ככה זה בד"כ ככל שידוע לי.

אצלי, זה תמיד היה שונה...

במשך רוב ילדותי אהבתי את אימא, אבל תמיד מצאתי באבא כאהוב עליי יותר.

אומנם אימא תמיד הייתה דואגת לי ומפנקת אותי, אבל היו רגעים שהרגשתי מן שנאה ילדותית וטיפשית אליה, לא חשבתי שכל מה שהיא עושה זה מתוך דאגה אליי ומתוך רצון שלה לעזור.

הרבה פעמים הרגשתי מגעילה, כי אהבתי את אבא יותר...

הרבה פעמים ראיתי את אבא כבנאדם עם לב טוב, אפילו כשהוא ואימא היו רבים והוא היה מעליב אותה או משהו כזה.

אימא היא טיפוס צעקני, היא חייבת לצעוק ואני מודה שזה מרגיז ולפעמים גורם לבכי

וכל מה שרוצים באותו רגע זה שהיא תפסיק לצעוק, שיהיה רק שקט...

אבל אין זה אומר שהיא בנאדם רע, לאימא שלי יש לב רחב וטוב, היא אישה מקסימה!

אבל אבא, תמיד היה לו את הטון השקט והרך, העדין, המתחשב...

הוא ידע להקשיב ולפנות לאנשים בצורה נעימה ומכובדת, גם כאשר כעס עליהם.

ועכשיו, אני לא מוצאת את זה!

הטון השקט פחות שקט וכבר לא נעים ורך.

וכשהוא כועס עליי, אני מוצאת את עצמי טובעת בדמעות, חוששת, מקווה שהוא יירגע ושהכל יסתדר!

הוא כל הזמן מצפה שאהיה בסדר, שאלמד, שאוציא ציונים טובים...

והוא לא שם לב שבנוסף ללחץ העצום שאני נמצאת בו, הוא מעמיס עליי עוד לחץ ולא מתחשב ברגשות שלי.

אני חושבת שהוא פשוט לא יודע הרבה דברים עליי, על דברים שקרו ועל הרגשות שלי כרגע.

הוא לא יודע עד כמה מאכזב אותי לראות ציון גרוע אחריי שהתאמצתי כל כך,

הוא לא יודע איך מתייחסים אליי בביצפר, כמה שונאים אותי בגלל מי שאני, בגלל מה שאני.

הוא לא יודע כמה אני רגישה וכמה אני לוקחת דברים קשה...

כמה נמאס לי לשמור הכול בבטן ושאני מרגישה שאני עומדת כל שנייה

להתמוטט.

הוא לא יודע, וגם אימא לא יודעת

כמה לפעמים, למרות שזה נראה מהצד שאני מרוחקת כ"כ

כמה אני זקוקה לחיבוק מהם, למילה טובה!

להרגשת גאווה מצידם, בבת שלהם,

בי!

הלוואי והיה לי אומץ להגיד לו את כל זה בפנים,

הלוואי והוא היה קורא את זה.

אם אני עושה משהו לא טוב, אם אני טועה

אתה צריך לזכור שאני רק בנאדם ויותר מכל

אני הבת שלך!