כשהתחלתי כבר לחשוב שהוא לא יבוא ועיניי כבר החלו להיעצם מהעייפות הכבדה שנפלה עליי, הוא צלצל.

הוא שאל אם אני עוד רוצה להיפגש ובדממת הלילה שנעמה לי, עניתי שאשמח להיפגש איתו, למרות שכבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה בזה.

התלבשתי, סירקתי את שערי קצת בכדיי להעלים את המראה הרדום, התאפרתי קצת וירדתי לרחוב.

הוא החנה את האוטו וישבנו בגינה הקרובה לביתי.

דיברנו, צחקנו,  לאט לאט הרגשתי אותו מתקרב אליי...

פתאום הממטרות החלו לפעול וחששתי להירטב, אז עברנו לספסל שמאחורי הבניין שלי.

הוא הביט בי במין חיבה נעימה שכזו שנתנה לי הרגשה שאני כן רצויה, בעודו מלטף את הבטן שלי ברכות.

העייפות החלה להשתלט עליי ולהכביד על העיניים שלי, רכנתי את ראשי אל החזה שלו ועצמתי את העיניים לכמה רגעים.

הרגשתי מוזר בחיקו, למרות שהוא החמיא לי ונתן לי הרגשה טובה לגביי עצמי, הרגשתי שהוא שם לא כי הוא מעוניין בי, אלא סתם בשביל הכיף.

הרמתי את הראש והבטתי מעלה אל עיניו, הרגשתי אותו מתקרב וגם אני התקרבתי אליו.

שפתינו נגעו אחת בשנייה ולשונות השתרבבו וההרגשה הזו, הייתה לי מוכרת וטובה, הרגשה ממכרת שאהבתי.

הוא הביט בי בתשוקה רבה והעביר את ידיו על גופי, אלא שהמבט בעיניו לא היה מלטף כמו שאני אוהבת, אלא יותר מבט כשל חיה הרעבה לטרף. אני אוהבת את התשוקה הזו, את החייתיות שבאדם, אבל לא את זה חיפשתי באותו רגע, רציתי להרגיש כתינוק המוגן בין שתי זרועות אימו.

אימא התקשרה וביקשה שאעלה הביתה ולמען האמת השעה כבר הייתה מאוחרת וידעתי שאם לא אשן כמה שעות, לא אוכל לתפקד למחרת.

אבל לא רציתי לישון, כל חושיי התעוררו כאחת והתמלאתי אנרגיה.

אם גשם היה מכסה את הרחוב באותו הרגע, הייתי פושטת את בגדיי ורצה עד אשר הייתי מתעייפת, מבלי לדעת לאן מועדות פניי.

זו אחת הפעמים הבודדות שהרגשתי בזמן האחרון חופשייה ככה, אבל החופש הזה לווה במין עצבות שקשה לי להסביר מהיכן באה.

הוא ליווה אותי לכניסת הבניין, נישק אותי והלך.

כבר התחלתי לעלות במדרגות ואז נזכרתי ששכחתי את המפתחות של הבית בגינה, רצתי אליו והוא בא איתי לקחת את המפתחות.

למזלי המפתחות עוד היו שם. הרמתי אותם מהמדרכה והתחלתי לנשק אותו שוב.

ידעתי שזו לא תחילתו של קשר ולא תהיה אהבה בינינו, אבל משום מה לא רציתי לעזוב אותו, אולי כי הרגשתי רצויה כל כך, אולי כי עצוב לי לבד.

זה היה נחמד, אבל משום מה זה לא הועיל לי בשום צורה, כי אני מרגישה כמו שהרגשתי קודם

נורא ריקנית, נורא מתה.

אולי החזרה לביצפר תהיה לי טובה, כי מרוב שאשקע בלחץ של הלימודים לא יהיה לי די זמן בכדיי להתעמק ברגשות ולחשוב כל הזמן.