החושך יורד בחוץ ואני עוצמת את עיניי לרגע, מכבה את המסך.

חשבתי שאם אעצום את עיניי לעשר שניות, הבלבול יעלם ואוכל לנוח.

אחת, עין נעצמת

שתיים, הנה גם השנייה

בשלוש הרגשת הייאוש התעצמה והפסקתי לספור.

הרגשת הבלבול התחלפה בריקנות עצומה, מפחידה, אך לא רציתי לפקוח את עיניי בשנית.

רוח קרירה ליטפה אותי ברכות ואהבה, הרגיעה אותי, אך ידעתי שזהו רגש חולף, זמני.

אם הייתה זו סערה איומה, הייתי מעדיפה לטבוע בסערת הרגשות שבים ולא לשקוע בחול מלא הריקנות והרגשת החוסר מוצא.

הימים חולפים על פניי כרכבת שלא עוצרת במסע ואני נותרת בסימן שאלה.

כמה אירוני, למצוא משהו ולאבד משהו אחר, חיוך מלא דמעה.

כל כך קל ללכת לאיבוד, לא חשבתי שיהיה כל כך קשה למצוא את עצמי מחדש.

מיום ליום אני דועכת יותר ויותר ואני לא מרגישה בזה.

אני מודעת לכך שרק אני יכולה לעזור לעצמי, אך היה לי קל יותר אם הייתי יודעת מאיפה להתחיל

ואיך לחזור לאותה לירז שאני מכירה ואפילו אוהבת.