במשך זמן מה הרגש המוזר הזה שליווה אותי ברגעים אינטימיים ביותר,

היה בתולי לחלוטין.

ואז אתה הופעת, עטוי פני מלאך. לא כפי שדמיינתי אותך,

אלא טוב יותר. זוהר..

עד אותו רגע שבו נפגשו פנינו באותה נשיקה רכה ומעורפלת

ספק אם ידעתי מהי עוצמתה של האהבה. כמה טוב היא יכולה להכיל.

בכל פעם שיצרת חיכוך בינינו, שהבאת לידי ביטוי את אותה כימיה פיזית מטורפת שנוצרה בינינו

גופי קפא לכבוד אותן צמרמורות לא מוכרות אך נעימות והשתחרר למגע ידייך המסורות.

היה זה ברור מהפסיעה הראשונה שלנו יחד, יד ביד, כזוג

כי קשר זה יהווה משמעותי מאוד עבורי, כי סערה מהפכנית תהיה אהבתנו.

אך כפי שחשתי בהתחלה המדהימה שעומדת בפתח, ידעתי כי הסוף הכואב יגיע במוקדם או במאוחר.

יותר מכל ליבי ביקש ממני להרפות, להרפות מהרגש הממכר הזה שישרוף אותי

שיערער את חיי בצורות רבות.

אך לא יכולתי. לא יכולתי.

כמו חסר אופי גופי התמכר לתנועות גופך הענוג החגות במעגל אין סופי מעל גופי

וגורמות לי לסיפוק נפשי עמוק כאין כמוהו, סוחפות אותי למקום אחר, מקום אותו לא הכרתי

טוב יותר, נקי יותר, מקום שמיועד רק לי ולך.

לי ולך.

לי.

מדהים כמה מבלבלת ושורפת יכולה האהבה להיות.

אהבה. כל-כך מופשטת שגם במילון ההגדרה אינה מספיק טובה, נכונה.

***

לפעמים מדהים אותי כל-כך עד כמה פתטית אני יכולה להיות.

לרצות לשכוח, לנסות לשכוח אך באותה העת להרשות לעצמי לצוף על פני אלפי זיכרונות ורגשות יפים ומכאיבים שכבר לא מועילים לי בדבר.

להיות עמוקה לא תמיד טוב עבורי, לא תמיד מרצה. רק מקשה יותר כל הזמן.

כנראה זו היא הסיבה היחידה והברורה לניתוק ביני לבין זה מהפוסט הקודם. לפרידה המוזרה הזו.

אובדן אנשים נהיה יותר מדיי מוכר עבורי, נגיש. כמה כלום יכול למלא ילדה אחת.

ילדה שלא התבגרה מספיק או פשוט התבגרה יותר מדיי. עוד לא בטוחה.