דבר חשוב שאף פעם לא היה לי ממש. או לפחות לא כמו שרציתי.

אבל פה, בבלוג שלי השגתי את זה בצורה מסוימת. יחד עם זאת השגתי עוד המון.

השגתי את חופש הביטוי, מצאתי את המקום לו הייתי זקוקה בכדיי לרוקן את מכסת המילים שלא מצאו להן פורקן מהלב.

בשלב מסוים התברר לי שכמה אנשים שאני מכירה קוראים בבלוג שלי. אני לא בטוחה כמה זה הפריע לי, אם בכלל.

לאט לאט, הבנתי שאין לי מה להסתיר; זו אני.

בחלקים קטנים, חשפתי את הבלוג שלי כלפיי האנשים שנמצאים סביבי, האנשים הקרובים לי.

זה קצת מוזר שלא הפריע לי שאנשים זרים קוראים פה, מגיבים פה, חווים דעה ואולי אף שופטים אותי.

ואילו כל-כך חששתי מהתגובה של החברות שלי, של אלו שיאהבו אותי למרות הכול (אני מקווה).

עכשיו זה קצת שונה. חלקן קוראות פה, ואולי אני אפילו מרגישה קצת יותר קרובה אליהן מבעבר בזכות זה.

    מעולם לא חששתי שההורים שלי יכנסו לכאן ויקראו את הדברים הכי אינטימיים שבי, הכי סודיים, הכי

כואבים, עמוקים. הכי אני.

ופתאום שיש קצת סיכוי, זה כן מטריד אותי. מלחיץ אותי....

שידעו מי אני באמת.

אבא קנה לי מנוי פרו לחצי שנה, כהפתעה. למרות שאין הרבה שינוי בין פרו למנוי רגיל ולמרות שאני כבר לא חושקת בזה כמו מבעבר, זה שימח אותי. אבא שלי אוהב אותי ואני רואה את זה יותר בזמן האחרון.

ולא, לא בזכות המתנות שהוא קונה לי, או יותר נכון מרשה לי לקנות, אלא כי הוא יותר אבא עבורי.

יותר כמו פעם.

אני לא יודעת אם הוא קורא פה, אני רק יכולה לקוות שהוא מכבד את הרצון שלי לפרטיות.

נכון, יש לי כעת את האפשרות לחסום לו את הכניסה לבלוג (בזכותו), אבל אני לא אעשה את זה.

אם הוא קורא פה, הוא יראה את זה ויחליט מה שנראה לו לנכון. אני בכל מקרה אוהב אותו. וגם את אימא.

אז יש לי פרו =) וכרגע יש לי עיצוב מוזר לחלוטין, אולי זמני אולי לא.

אין לי זמן עכשיו לעצב, אני צריכה להשקיע בלימודים קצת יותר, בשביל ההרגשה הפנימית. בשביל שזיק הכעס העצמי הזה והאכזבה יעלם.

לירז =)

 A little bit shining today!