הסליחה הזאת לא תציל עכשיו את המצב,

למרות שגם אותה לא קיבלתי. ולא אקבל.

רק שהנשימה תפסיק להינתק בכל פעם שאת מביעה את כפיות הטובה שלך כלפיי,

צורחת ומותחת את חוט הסבלנות שלי, שכבר מזמן עומד להיקרע.

שלא ארגיש את הדקירה בלב בכל רגע שאת מעבירה בי ביקורת ומוצאת עוד דבר שלא בסדר

אצלי.

אצלך הכול בסדר ונכון.. תמיד..

רק קצת להרגיש שאני שווה משהו, מוערכת

שאת אוהבת אותי. שגם דברים טובים אני יודעת לעשות.

שיש בי תועלת.

עוד טיפה, עוד לחיצה קטנה והוא מתפוצץ

הראש. רק עוד זלזול נוסף, רק עוד צעקה נוראית ומגעילה

וגם הלב ייפול... עד אשר יתרסק

עד אשר לא תישאר בי גאווה, תקווה שדברים יראו יפה יותר

עד אשר אפסיק למעוד ולסלוח בלב, לשתוק לך

עד אשר ארשה לרגליי לקום וללכת ממך

עד אשר... אשנא אותך. אם זה בכלל אפשרי לשנוא

אימא.