קצת אכזבה אותי הידיעה שהיא מתכוונת להחליף את המתנה שקניתי לה.

זו לא מתנה מיוחדת ולא יצירתית, אבל השקעתי מהזמן שלי והלכתי יחד עם אבא לקניון לקנות לה מתנה שקיוויתי שהיא תאהב. היא באמת אהבה אותה :), אבל זה היה קצת קטן.

חסרת כוחות ליוויתי אותה לקניון, לעזור לה לבחור מגפיים אחרות ושם, שם ראיתי אותו.

שיער חום מתולתל, עיניים כחולות בהירות וחיוך מתוק.

נעמדתי בפתח החנות והמתנתי לאימא שתבקש מהמוכרת את המגפיים שבחרה.

הוא ישב על הכורסה הארוכה שניצבה מולי וצחק על משהו שקרה. בסקרנות גוברת הבטתי בו, ניסיתי ללמוד אותו.

הוא הפסיק לצחוק ואז, אז הוא ראה אותי. עומדת מולו עייפה ומוזרה.

מבטינו נפגשו, מביטים אחד בשני ללא תכלית. חיוך החל לעלות בזווית שפתיו ואני חייכתי אליו חיוך שלוו בחזרה.

מאז הגיחה של השכבה שלו אני לא מורידה ממנו את העיניים בכל פעם כשעיניי פוגשות בו בביצפר.

יש בו משהו מיוחד,  עד עכשיו רק היופי שלו משך אותי.

אבל בזמן האחרון הוא מסקרן אותי, יש בי רצון להכיר אותו, את הבנאדם שהוא.

אבל הוא קטן ממני, בשנתיים. מעולם לא הסתכלתי על מישהו שקטן ממני בצורה הזאת, אף פעם לא חשבתי לצאת עם מישהו בגילו. וגם עכשיו, גם עכשיו אני יודעת שלמרות הכול, אני לא אעשה זאת

ואף אחד גם לא אמר שהדחף המוזר הזה להכיר אותו, הדדי.

חיוך קטן לא אומר כלום.

מהצד השני יש את החייל המקסים שלי.

מחייך אליי וגורם לי לחייך, מזכיר לי שאני לא סתם בנאדם... שיש בי יותר ממה שאני רואה,

שאני "מדהימה", שיש בי המון "פוטנציאל"...

מניח בפני את הדברים שרציתי במשך תקופה ארוכה; מישהו שיעריך אותי, שיסתפק בי ולא יחפש עוד במקום אחר, מישהו שיהיה לי טוב איתו.

וטוב לי איתו, אבל אני לא רוצה להישאר בתוך זה כי נוח לי, אני לא רוצה להמשיך ליהנות מזה בזמן שהוא לא מודע לעובדה שזה לא מספיק לי.   אבל אני גם לא רוצה לאבד את מה שיש בינינו, את האדם החדש בחיים שאפשר לדבר איתו ולשתף אותו ולדעת שבאמת אכפת לו.

אני זקוקה למשהו חדש, משהו שירגש אותי, שייתן לי כוחות, שיגרום לי להרגיש כאילו אני מרחפת בשמיים וששום דבר אחר לא משנה.

***

קל לי לרצות, אבל קשה לי לעשות.

לא טוב במקום שאני נמצאת בו ואני יודעת שאף אחד לא יוציא אותי מכאן. רק אני.

זה אותו עולם, אבל שום דבר לא מרגיש לי מציאותי.