חזרתי מהביצפר- אחד הימים היותר מציקים שהיו לי לאחרונה; עוד נכשל, עוד חוסר בשעות שינה מצטרף לאוסף שכבר נהיה חלק משגרת חיי, עוד פרצופים מצד המורים ועוד הרגשה גרועה.

ובכול זאת בראש שלי יושבות רק שתי מילים: סוף שבוע.

זמן לנוח.

הכול היה רגיל. אותם דיבורים, אותם מעשים, אותן מחשבות.

כן. אתה.

אמרתי לה שאני מתגעגעת אלייך ובאמת התגעגעתי. ותוך כדיי כמובן קיללתי, עדיין מתקשה להאמין שירית בי במקום שאתה יודע שעוד כואב, ולא היה לך אכפת בכלל.

כול הקללות האלו, שגם הן היו רגילות עבורי, היו סתם מן עידוד עצמי ומסכן שלי לשכוח אותך כבר.

אבל לא באמת כעסתי, למרות שאני אמורה לכעוס. והאכזבה וכול שאר הרגשות-גם הם נעלמו.

אני כבר לא בטוחה גם לגביי הגעגוע, סתם עוד רגש שנתקע בתוכי ופשוט נראה לי לא הגיוני להעביר את היום בלעדיו. זה יהיה כמו לא לאכול.

הגעתי הביתה. הייתה לי שיחה חביבה עם בחור שכבר זמן מה מוצא חן בעיניי וככה הלכתי עם הרגש-הזמנתי אותו לצאת.

הוא אמר כן, מה שהפתיע אותי לחלוטין.

יצאנו.

היה מוזר, אבל גם לא רע.

היה לי קר אז ביקשתי ממנו שנחזור. התקדמנו לכיוון הרכב שלו והנה אתה, עומד לפניי.

לא מבחין בי. בדיוק כמו בכול הפעמים שהיינו יחד.

הרגשתי מוזר. מן הרגשה חסרת הגדרה.

רציתי לצעוק, אבל זה נראה לי מוגזם. רציתי לבכות, אבל זה יהיה מטומטם.

רציתי להיעלם, אבל זה היה בלתי אפשרי.

אתה. בכול הפעמים שהייתי בת"א, העיר שלך, לא ראיתי אותך.

קיוויתי תמיד שלא אפגוש אותך וגם היה נראה לי כמובן מאליו, משום מה, שזה לא יקרה.

והנה פתאום, כשאני הכי לא מצפה לזה, מושא מחשבותיי עומד מולי.

חוסר בהגדרות יכול לשגע אותי.

אף פעם לא ידעתי מה אנחנו ומה יש בינינו, ומה יהיה... אבל זה לא הפריע לי ממש. היה לי פשוט טוב, או לפחות בהתחלה.

ופתאום הכול נעלם, ודברים מתבהרים לי עם הזמן ואני בכל זאת לא מוכנה להשלים עם העובדה שניצלת אותי.

היה שם משהו, ואתה פשוט ברחת.

התגעגעתי אלייך... אין לך מושג כמה.