הלכנו לבקר את סבא בבית חולים.

היה לי קשה לראות אותו ככה; חלש, עייף, חסר אונים כזה. הרגשה כזו שהגלגל חוזר על עצמו. מסתובב ומסתובב ומגע לנקודה שכבר מיצינו כבר מזמן.

ככה בדיוק זה היה עם סבתא. סבא וסבתא שלי הם האנשים הכי חזקים שהכרתי ואני מכירה בכול חיי.

ופתאום, פתאום לראות בן אדם דועך, נחלש... ובסופו של דבר נעלם לחלוטין, זה שובר את הלב.

זה מכניס אותך לכזו דילמה, לכזה הלם מהחיים, שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך.

אז ישבתי שם בכיסא שליד המיטה שלו, ושתקתי. הזקנה מפחידה אותי.

היא בעצם מפחידה את כולם לא?

היא פשוט מעוותת את כול המציאות, היא שוברת את הרגליים שמחזיקות לך את כול הגוף.

יצאנו משם, הרגשתי מן סוג של הקלה.

האוטו לא התניע וישר ראיתי את עצמי יושבת שם כמה שעות, מתבשלת, מאבדת את הסבלנות שלי...

וכשהכול כבר 'הסתדר' והתחלנו לנסוע, באמת הרגשתי שהכול מסתדר.

סאם קוק הושמע ברדיו, עם השיר הנפלא שלו Stand by me והשמש והרוח הקרירה ליטפו את עורי דרך החלון הפתוח למחצה ופשוט הרגשה מדהימה הציפה את גופי.

בלתי יאמן איזה אנרגיות עוברים באדם בזכות שיר, בזכות המנגינה, הקצב... זה גרם לי להיות בטוחה בתובנות כה פשוטות וברורות שעד עכשיו לא הייתי כול כך בטוחה בהם.

קודם כול, הבנתי בזמן האחרון, שככול שתעבוד קשה יותר, ויותר מכך, תאהב את מה שאתה עושה ותמשיך ותשקיע, יהיה לך טוב יותר. אתה תתחיל לראות בכישלונות, במכשולים כאתגר, כמשהו חיובי.

אתה תיתן לאירועים לתסכל אותך הרבה פחות מבעבר.

ויחד עם זה, צריך הרבה סבלנות. פתאום הבנתי, אני, קצרת הסבלנות הגדולה ביותר במדינה, כמה סבלנות מוסיפה. כמה מתחים וריבים היא מונעת.

והכי חשוב, הבנתי שאתה לא יכול להיות צודק תמיד. גם אם אתה יודע בוודאות שאתה צודק, העולם לא יאפשר לך להיות צודק תמיד, צריך ללמוד להתפשר.

אחרון, והכי חשוב- ולמה זה חשוב? כי זה דבר שאני, הייתי צריכה לקחת לתשומת לבי, כבר מזמן.

ולא רק לשמוע ולקרוא על זה, אלא באמת להקשיב, באמת להפנים.

הבנתי שצריך להפסיק לשאול "מי הזיז את גבינה שלי?", אלא לצאת לדרך ולחפש אחר אחת חדשה.

אני לא בטוחה עד כמה אני אתחיל באמת להקשיב לעצמי ולאחרים מעכשיו, אבל אני רוצה.

תמיד רציתי, אבל כנראה כול כך נהניתי להביט אחורה, לטבוע בזיכרונות שלא חשבתי אפילו מה אני מפסידה בזמן הזה.

היה לי חשוב להוציא את זה החוצה.