אם תסתכלו בתחתית ה"רשימות" שלי, תראו את הקטעים 1 עד 4.

אתמול קראתי את זה שוב, ולמרות שזה לא מספי טוב בעיניי, החלטתי שאני רוצה לנסות להמשיך את זה, ובאמת הצלחתי לכתוב משהו.

אתם מוזמנים לקרוא, וגם לא. אני בכל מקרה אנסה להמשיך לכתוב את זה.

זה עשה לי טוב במובן כלשהו.

***

הוא עשה את זה שוב. צחק עליי בפה פעור וגדול, ועוד מבלי להיות שם.

הוא ידע שארגיש רע כשאקום ואבין מה קורה לי, ואיך הלילה הזה נגמר

והוא בטח כול כך נהנה מההרגשה.

תחושת סיפוק מוזרה ומחליאה, מאלה שאני בחיים לא אצליח להבין.

הייתי שרועה בפינה של איזה מחסן ישן ורקוב, מלא בעכברושים ועוד מיני חרקים שלא יכולתי אפילו לקרוא להם בשמם.  הפעם הכאב ראש כבר היה בלתי נסבל.

השקט ששרר שם הלחיץ אותי נורא, ובעצם רק אישש יותר את ההשערה שלי.

הוא זרק אותי באיזה חור שאני לא מכירה, בשביל השעשוע החולני שלו, רצה לראות אם אסתדר ואמצא את דרכי חזרה, לבד, מהמקום המגעיל הזה.

הוא אפילו השאיר לי כסף לאוטובוס, הפסיכופת הזה.

לרגע התחלתי לחשוב שזו סתם הזיה, שזה הכול בגלל כול האלכוהול הזה שאני משקה את עצמי בו בזמן האחרון, זה לא באמת קורה. גם העדפתי לחשוב ככה, אבל לא

זה הכול קרה For real.

כמו שסבתא ציפי נהגה לומר, "אוי, הברוך!". אני בחיים לא אצליח להבין איך נכנסתי לזה.

גם בחלומות הכי מוזרים, רעים ולא צפויים שהיו לי, לא חלמתי שאני קמה בבוקר, ב... אני אפילו לא יודעת מה הייתה השעה, זרוקה באיזה מחסן שנראה כאילו הוא חדר בגיהינום.

בכול מקרה, לא היו לי הרבה ברירות, הייתי חייבת לצאת משם, ובלי שום קשר, אימא בטח דאגה לי נורא, הרי לא חזרתי אתמול הביתה, מהעבודה. בטח כבר כול משטרת ישראל בחיפושים אחריי. אני יכולה לדמיין את הפולנייה הזו צורחת להם בטלפון: "זו התינוקת שלי, רק אתמול היא למדה לחצות את הכביש לבד, תחפשו אותה!!!" המחשבה הזו שעשעה אותי כול כך. אבל שוב, לא היה לי זמן לשבת בחור הזה ולצחוק עם עצמי.

קמתי והתחלתי ללכת. הכול היה מכוסה באבק, דוחה ברמות... ואז חשבתי לעצמי- אם כבר, אז כבר. בעטתי בדלת בחוזקה, כאילו אני לא פחות מאשר אחת מהמלאכיות של צ'ארלי.

יצאתי בדממה והבטתי לשני הצדדים לפני שהרשתי לעצמי להמשיך לצעוד החוצה. ממש הדבר היחידי שהיה חסר לי באותו הרגע זה הרובה בין שתי הידיים, מכוון לצדדים ומוכן לפעולה.

אפשר לומר שהסרט רק התחיל, אבל תהיו בטוחים שלא ייקח עוד הרבה זמן עד שהוא יגמר.