כבר עוד מעט קיץ בכלל, אבל השיר גורם לי להרגיש חורף.

שעות על גביי שעות יכולתי לשכב שם, בין זרועותיו הארוכות והחטובות.

לשכב ולהיכנע לצליל מחמאותיו שלמרות הקסם שבצלילן, דבר מלבד חיוך מנומס לא יצא מליבי.

הוא היה מקסים כלפיי, אין ספק. אדם כישרוני ובעל שאיפות שמעוררות בי הערצה...

אך הריגוש, סבורה אני כי אפילו לא הופיע.

כל ההרגשות הללו היו מוכרות עבורי, ישנות מכבר ימים

והרצון למשהו חדש, לקסם שיגדיל את פעימות ליבי, הרצון לתשוקה בלתי מוסברת

גדל בכל רגע שלי איתו.

לא רציתי לשוב אל ביתי, היה לי נהדר.

נהדר להיות חלק ממשחק הכוחות הזה, אך כוח נפשי לא היה בכורחי.

כעת כשהוא חוזר אל המשחק המפרך הזה, נותרו לי שבועיים להחליט...

מתחמקת בין ריחות וזיכרונות.

(אילו רק הכתיבה כבר לא הייתה רגילה, סתמית עבורי. כאילו מתנגדת למילותיי).