(הדהים אותי)

I'm not afraid of anything
I just need to know that I can breathe
And I don't need much of anything
But suddenly suddenly

I am small and the world is big
All around me is fast moving
Surrounded by so many things
Suddenly suddenly

How does it feel
To be different from me
Are we the same
How does it feel
To be different from me
Are we the same
How does it feel

I am young
And I am free
But I get tired and I get weak
I get lost and I can't sleep
But suddenly suddenly

How does it feel
To be different from me
Are we the same
How does it feel
To be different from me
Are we the same
How does it feel

Would you comfort me
Would you cry with me


I am small
And the world is big
But I'm not afraid of anything

How does it feel
To be different from me
Are we the same
How does it feel
To be different from me
Are we the same
How does it feel
To be different from me
Are we the same
How does it feel
To be different from me
Are we the same

Oh oh oh...

How does it feel
How does it feel
You're different from me
Different
How does it feel
How does it feel
You're different from me
Different

רוצה כל-כך, ובכל יום יותר מהיום שקדם לו. לכתוב.

אלוהים יודע עד כמה משתוקקת אני לשלוף אותם החוצה.

מילים, רגשות... מתיישבים בשורה בפתח הקופסה,

עומדים על קצה הלשון, מתגלגלים ובכל זאת

לא משתחררים.

                 ובמקומם...

טיפות רטובות ריקניות וחסרות משמעות

נופלות כאילו אין מחר.

***

ראיתי אתמול את "The exorcism of Emily rose", שאגב סרט מאוד יפה

ופתאום הרגשתי שאני כן מאמינה באלוהים.

ואפילו אני חושבת שללא האמונה הזו בו שמחזיקה אותי לפעמים, ספק אם הייתי מצליחה להתמודד עם עצמי ללא כדורים שישפיעו על המחשבה שלי. ספק אם העולם לא היה כבד עליי בלעדיו, בלי האמונה בו.

אני מאמינה בכל כולי שהוא קיים, והוא נמצא איפה שהוא ורואה את הכול. ולא, הוא לא מתערב...

הוא נתן לנו את היכולת להחליט, להוביל ועכשיו כשאנחנו נמצאים בתוך משחק החיים ההפכפך הזה

הדרך תלויה בנו.

ואני גם מאמינה שאין דרך ספציפית שתהיה טובה לאדם. אם האדם עושה מה שטוב עבורו, ובאמת משקיע עבור הדברים שאותם הוא רוצה בחיים שלו, עבור המקומות שאליהם הוא שואף להגיע

אז אין דרך טובה יותר מזו שהוא צועד בה.

כע, סרטים פסיכודליים משפיעים עליי ברמות מטורפות.

מסיבה לא ברורה, הרגשתי נורא לא בפוקוס היום.

אפופה בבלבול משונה ולא מוסבר ומלאה בהרגשה

של חוסר מנוחה.

רוב היום לא עשיתי כמעט כלום, פשוט ישבתי ושתקתי.

הדבר היחידי שהצלחתי לעשות היה לחשוב עלייך.

אולי זו הסיבה שדיברתי איתך באייסיקיו

אפילו שלא אמרתי משהו מיוחד.

כל-כך אהבתי להיות איתך.

היית שונה, היה בך קסם מיוחד כזה שלא ראיתי קודם באף אחד.

כל-כך אהבתי אותך שאפילו הפגמים שלך נראו כדבר יפה בעיניי.

לא רציתי לוותר, לא רציתי להרפות

גם כשהרגשתי את הסוף קרב.

כל רגע לצידך היה חלומי.

אהבתי להרגיש את הגוף שלך חובק את גופי תחת שמיכת הפוך שלך, זו עם הכיסוי הילדותי בקור החדר.

ואת היד הנעימה שלך שאהבתי להחזיק בכל רגע, מלטפת את פניי ברכות.

אהבתי את הקול המצמרר שלך לוחש לי מילים יפות באוזן בשעת הלילה המאוחרת.

שר לי שירי אהבה של אותה להקה שהיוותה כמן סמל לאהבה שלנו.

אהבתי אותך כל-כך כשהבנתי כמה אני חשובה לך וכמה אתה דואג לי. ואיך פחדת כל-כך לאבד אותי כל הזמן ואיך חששת שאני אפגע בעצמי כשהשתגעתי מהלחץ שהפחיד אותי.

אהבתי אותך כשנישקת אותי כשבכיתי כשאף אחד לא קיבל אותי מלבדך. ואיך רצית אותי מחייכת בכל רגע, גם כאשר לא היית שם בכדיי לראות את החיוך שעל שפתיי.

אהבתי את השטויות שלך וההצקות שלך ואת הרגעים שגרמת לי להרגיש כל-כך מיוחדת.

כמו בפעם שעצרת אותי בשיא הגשם וביקשת לנשק אותי

בכדיי להגשים לי חלום!

אני לא בטוחה למה אני יותר מתגעגעת...

אלייך או לרגעים שהרגשתי כל-כך רצויה, כל-כך אהובה.

אבל בעצם זה בא יחד איתך. האכפתיות שבך

שנעלמה ברגע שהפסקת לאהוב אותי, או לפחות כמו שרציתי שתאהב אותי.

אתמול מלאו לי שנתיים בישרא, אבל האמת היא  שחוץ מכמה חלקים קטנים שנוספו או החליפו צורה

הפאזל לא השתנה בהרבה. הפאזל הזה נהיה מעייף יותר משנה לשנה.