מאוד מצאתי את עצמי בשנת שירות. זה לא שאני מסתובב חסר כיוון. אני יודע מה אני עושה מה המטרה שלי ואיך להשיג את זה. חסר לי שם משהו, דבר אחד קטן. חסרה לי שם האהבה הזאת המיוחדת.
לא האהבה של הקומונה שאני יכול לספר להם הכל. לא האהבה מההורים שמסתכלים ממבט של ניסיון ומבינים ומעריכים הכל. לא האהבה של אח קטן שמחקה ומתחיל לדדות בעצמו בדרך ללהיות גבר. חסרה לי האהבה שבאה מאותו מקום. אותו נסיון אותו ותק ובתנאים שווים של חשש ובחירה. אהבה של נוחות שנותנת לך את הצד השני ברמה אינטימית שגורמת לך תחושת חיבור ישר מהחזה. האהבה שתגרום לך להתגעגע כל פעם שתעלה לך התמונה הרוחנית שלה בראש.
ואני לא מחפש, הפסקתי לחפש. למה לעשות לשנינו עוול? לגרום לשנינו להתגעגע כל הזמן? ופתאום אני חושב "איך ויתרת בכזאת קלות בכל השנה הזאת רק בגלל נסיבות?" אם על הילדים שלי אני לא מוותר למרות כל הנסיבות אז למה שאוותר עלייך אהובתי חסרת הפנים? או שיש לך פנים? אני מכיר אותם? זכיתי כבר לשזוף את עיניי בפנייך?
הנסיבות הם שנאי יוצא הביתה פעם בשבועיים ובמשך השבוע יש לי זמן מועט מאוד לעצמי. שלוש שעות פעם בשבוע אם להיות דייקן. וחוץ מזה להתקלח בקושי יש לי זמן. אם אתם רוצים להיות חלק מלוח זמנים בלתי אפשרי ושוחק גופנית ונפשית ברוכים הבאים לשנת השירות שלי. אני חושב שהגיע הזמן לעשות שינוי ולמצוא לעצמי אהבה. משהו חדש לרענן את הנשמה. להפוך קצת האדמה בחלקה הזאת להניח לאויר להכנס פנימה. האובש והעשבים השוטים כבר כיסו את החלקה אבל תתפלאו מה שאפשר לעשות עם טוריה ומרץ.
בנימה אופטימית זו.
רון הראל
כמהה לאהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
