כן, אני לא יודעת במה זכיתי שאני הולכת לשרת במקום כזה. באמת-באמת.

הייתי אתמול והיום ב"יום חפיפה" במרכז להעמקת יהדות בעיר כלשהי.

המרכז בו אני הולכת לשרת שנה הבאה.

מה אוכל לומר? זה מקום מדהים, באמת מדהים. בעיקר הוא מדהים, בגלל האנשים.

מחד,המנהלים, שלא מכירים אותנו בכלל, ומאמינים בנו כ"כ. מההתחלה, אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל כתבתי פוסט על היום הראשון בחופש, שם כתבתי על מה שאמרה לי חנה, המנחה של בנות השירות הלאומי במדרשה, זה התחיל בזה- במחמאה, בנתינת הרגשה טובה והרגשה שאני רצויה. וזה נגמר- בכלום כי זה רק התחיל... הגישה המיוחדת הזאת של להאמין בבנות השירות, ולתת להם להרגיש זאת. להרגיש שסומכים עלייך, ושמאמינים שיש בכוחך להזיז הרים ולשנות עולמות לילדים הזכים שאת הולכת לעבוד איתם.

ומאידך, למרות כל האחריות שהמנהלים מפקידים בידייך, בעצם האמונה בך, יש המון כיף במרכז. יש הרגשה ביתית, כאילו שכולנו מכירים ממזמן, כאילו אין חומות בינינו. הפתחיות של המנהלים- היא דבר מדהים פשוט כך.

בנוסף להנהלה המדהימה כמו שכבר ציינתי, נהנתי לראות את הבנות שיהיו בצוות איתי. אנחנו כל כך שונות.

כל אחת עם עולמה, עם גישתה, עם דרכה המיוחדת לחינוך ולערכים.. ועדיין- התחברנו מהר, והיו לנו נושאי שיחה, והרגשתי שיהיה לי טוב במקום הזה. יהיה לי טוב, חד משמעית. בעיקר בגלל משו אחד- הגישה.

הגישה המיוחדת הזאת, שהמנהלים הדגישו אותה, ושאני אישית מאמינה בה בכל נפשי- מסירות נפש, עבור קיום ייעוד, מתוך שמחה. 

זה כ"כ מצחיק שאני הגעתי למרכז הזה במקרה,

אבל את זה- נשאיר לפוסט הבא,

כי אני צריכה ללכת לקרוא קצת נוסחאות במתמטיקה לקראת המתכונת מחר, וללכת לישון.

תישארו דרוכים,