היום, ט' באב, 1939 שנים לאחר חורבן הבית- בית המקדש. אני יושבת כאן, מול המחשב עתיק היומין שלי, שכל עמוד אינטרנט עולה בו לאחר 5 דק' מינימום, ומנסה להביע במילים את רגשותי.
אני בחורה מאמינה, אני שומרת תורה ומצוות, ומשתדלת לקיים הלכה למעשה את כל פרקי האמונה שאני מאמינה בה.
אני חושבת לעצמי, ושואלת את עצמי- אז מה עשינו בזה?
1939 שנים אנחנו ממשיכים בגלות, אנחנו סובלים מאנטישמיות, מהשמדה- פיזית, רוחנית, ונפשית. חלקנו מאמינים יותר, חלקנו מאמינים פחות, וחלקנו הגדול- יהודים לא פעילים.
יהודים ששכחו או מנסים לשכוח מאבא שבשמים, שמנסים לתרץ את בריאת העולם, את בריאתם, את התורה, המצוות, הסבל והייסורים, האושר, העושר ושמחת החיים, הניסים הגלויים והנסתרים- בגורל, בפיצוץ שהיה ונברא עולם, במשהו לא מוגדר.
אבל אלוקים- זה בטוח לא.
אז זהו, שכן.
זה אלוקים. היה, הווה ויהיה. בכל מקום ובכל זמן. הוא הנותן את הטוב והוא הנותן את הרע. ובו אנו צריכים להאמין בכל ליבנו. אם רק היינו מצליחים להאמין. להאמין בתמימות. לקיים מצוות, לחיות מתוך אמונה. בלי פקפוקים, בלי "לחשוב".
האמונה התמימה, אהבת החינם, והחזרה בתשובה שלמה של כל עם ישראל באשר הוא, הם שיביאו אותנו לקבלת הגאולה.
אני רואה עכשיו, בזה הרגע (כבר 1 ודקה, לוקח לי זמן לחשוב ולהביע את כל מה שאני רוצה...במיוחד לנוכח המראות שמרצדים לנגד עיני), את הפרקים מהסדרה "הקרב על הבית", על הגירוש מגוש קטיף לפני שנתיים. ועצוב לי כל כך.
עצוב לראות את מה שיצא מכל הגירוש הנורא הזה.
היום, שנתיים אחרי המאורעות הקשים הללו, בהם חיילי צבא הגנה לישראל, בפקודת ראש ממשלת ישראל, גירשו את אחיהם היהודים מבתיהם, מעריהם, מן הישובים הפורחים והמשגשגים שהם הקימו, אנו רואים שהכל היה שקר וכזב.
לא שלא ידעתי את זה קודם. כמו אחרים ורבים, ידעתי שלא יהיה שלום, ידעתי שלא באמת הולכים לדאוג למפונים וידעתי שכל הדבר הנורא הזה, יהיה ויישאר רק דבר נורא. עם דגש על ה"רק".
אבל לא ידענו עד כמה.
עד כמה התוצאות יהיו גרועות והפוכות.
הקאסמים שנופלים על שדרות ממש בימים אלו.
המלחמה בלבנון לפני שנה.
האיום המתמיד למלחמה חדשה ומוכפלת מצד אסד, נסראללה, ועוד שנואים מן המניין.
החיילים גולדווסר, רגב, ושליט שמוחזקים בשבי ולא נראה לעין יום שחרורם, שניים בלבנון, אחד בעזה.
עזה שהייתה אמורה להיות עמנו בשלום עכשיו. היה אמור להיות סוף כל סוף שלום נחמד וטוב עם הפלסטינאים לא?
אז על מה ולמה כל הסבל הזה?
אין לדעת.
כנראה חשבונות שמים, שאין אנחנו גדולים וראויים מספיק כדי להתערב בהם.
הסבל גדול, והכאב קשה מנשוא, אבל עלינו להמשיך להאמין, להתחזק באמונה, ולא לשכוח - שעם ישראל חי, ויחיה לנצח.
כי הקב"ה הבטיח לעמנו נצחיות, וההוכחה לנצחיות זו, הן 1939 שנים של קיום, למרות הגלות והשנאה המתמדת של אוייבנו,
אז בעזרתו, הוא ימשיך ויקיים.
-אמן!-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פשוט אני.
