היום התחילו שוב הלימודים באולפנית שלי.

ואחרי ארבע שנים של התייצבות מופתית בשערי האולפנית בשעה 8:00 בדיוק,(רק ביום הראשון) 

בכל יום לימודים ראשון בשנה... אני לא שם.

זה כ"כ עצוב..אני אתגעגע למקום הזה...

אתמול עשינו "מפגש כיתתי" בחסות אחת האמהות אצל משהי בבית..

כאב לי לראות את חברות שלי,

אלו שבכל שנה הייתי פוגשת מחדש,

עם קלמר חדש, וספרים,

וחיוך קורן של התחלה,

בידיעה שהפעם זה אחרת.

הפעם בתחילת הלימודים כל אחת תסיים לארגן את חפציה,

ותסע לאיזשהוא מקום בארץ, בדרכה להתחלה חדשה..

תחילת השרות הלאומי.

וזאת הייתה הפעם האחרונה שלנו כשמיניסטיות, אתמול.

כי מהיום, יש שמיניסטיות חדשות באולפנית,

ומעכשיו...

אין יותר יב'1.

אנו כל אחת לעצמה..בדרך אל הדבר הגדול הזה שנקרא;

חיים.

תאמינו או לא,

עברתי את זה!!!

הגישו אותי על 56, זה לא מזהיר, אבל זה עובר,

הלך לי בינוני בבגרות, אבל בטוח יש לי 17 נקודות,

מה שאומר שבממוצע הבגרות הכללית שלי במתמ' יש לי 59,

מה שאומר- שלא נכשלתי!!!!! יש לי מתמטיקה עוברת בבגרות,

תהיה לי תעודת בגרות,

ואני-

מ-א-ו-ש-ר-ת!!!!!!

כמה אושר יכול להיות למשהי בגלל תעודת בגרות?

זאת נשמעת אולי שאלה מטופשת מעצם שאילתה,

אבל לי יש המון אושר בזכות תעודת הבגרות הזאת.

כל ההשקעה שלי במשך כ"כ הרבה שנים רואה עכשיו פירות.

למדתי,

ישבתי עד השעות הקטנות לפני מבחנים, מתכונות ובגרויות,

עשיתי עבודות כתיבה מסובכות,

רצתי את ריצת ה-2000 מטר,

למדתי פירושים לתנ"ך בע"פ,

עשיתי כל מה שרק יכולתי,

ובעז"ה אם רק לא יתבטל לי המגן (מה שלא הולך לקרות,נקודה.)-

תהיה לי תעודת הבגרות שככל עמלתי למענה,

אז פלא שאני כל כך מאושרת היום?

הבגרות- מאחורי! 

היי כולם,

מה אומר לכם? אז כתבתי איזה פוסט על היום הראשון של החופש ובלה בלה....

אבל בתכלס...היום, אחרי המסיבת סיום שהייתה בחמישי, כל הסיום הזה מ'זה מפחיד.

כן כן...זה בטח נשמע ממש מטופש.

הרי בכל זאת סיימתי תיכון, נגמרו הלימודים, השגעונות,הבגרויות....

אבל זה עצוב...כי גם נגמרו כל השעות היפות עם חברות בהפסקות,

נגמרו כל הכיופים שיש בתיכון...באולפנית שלי גם נגמרו לי כל השבתות אולפנית, הפעילויות החברתיות, המדריכות, הכל נגמר....הלך קאפוט....וזה עושה לי רע. 

כי העולם הגדול באמת גדול ומפחיד...אין כבר מסגרת, ואין מורות שאומנם מתקרצצות, אבל תמיד שם בשבילך בשעות קשות, אין חופש גדול, אין כלום...

יש רק את עצמך, ואת היכולות שלך ואת ההחלטות שלך....

ואת היחידה שיכולה לנתב לעצמך את החיים.....ואת גם יכולה ללכת לאיבוד...

הכל אבל ה-כ-ל תלוי ר-ק בך!

ונכון שתמיד אמרו לנו את זה "אין הדבר תלוי אלא בי"

תמיד ציטטו לנו את המשפט הזה בשעות מדריכה...

אבל עכשיו זה באמת קורה...זה באמת ככה...

אין עוד חממה, אין עוד ביצפר, מנהל, וצוות חינוכי שמוכן לעזור לך כדי שתתקדמי ותצליחי,

אין עוד חברות צמודות שרואים אותן כל יום והקשר שם פשוט בגלל ש...

אם כבר לומדים ביחד- אז גם יוצרים חברה ביחד...

ואם מדברים על הכיתה שלי, אז מקבלים אחת את השניה, דואגים אחת לשניה,

צוחקים ביחד, נהנים ביחד, בלי הבדלים, בלי מעמדות, קבוצות, או ריבים סתם על מותגים או קשקושים אחרים....

אצלנו דברים כאלה לא היו, התמזל מזלי שהייתי בכיתה כזאת, בחברה כזאת, באוירה כזאת, באולפנית הזאת.....