איזה קטע מצחיק, אני יושבת במדרשה, סוף היום וכותבת לכם פוסט.. אני לא מאמינה שזה קורה..

אבל זה מצויין... אולי זה יעזור לי להצליח להעביר אליכם את כל התחושות שלי במקום הזה.

אני פשוט מברכת ומודה לאלוקים על כך שהוא גלגל אותי לכאן.. ממש ככה..

לעבוד במדרשה הזאת, במרכז להעמקת היהדות הזה.. זה פשוט תענוג.. הכל פה כ"כ משפחתי וחם..

היום עשינו הרמת כוסית עם המנהלים..כוסית תירוש.. והם רק שיבחו אותנו, והודו על העבודה הרבה והטובה שעשינו בשבועיים האלו...

עברו רק שבועיים, וזה כבר בית שלישי, קודם הבית, אח"כ האולפנית, ואח"כ- המדרשה. 

איך זה יכול להיות שאלוקים בירך אותי ונתן לי להגיע למקומות כאלה טובים...פשוט בתים..

עם חום, אהבה, יחס טוב, ובעיקר... המון המון ספייס.

הייחוד של המקום הזה, זה שהם נתונים לך את האפשרות לבטא את עצמך..למצוא את עצמך בכל מערך ושיעור שאת מעבירה... למצוא את המקום שאליו את מתחברת.. את הסיפור שאת תספרי מכל הלב, את הפינה שלך בכל העברה שאת מבצעת...שום דבר הוא לא אוטומטי... הכל עובר תחת היידים שלך..ואת יכולה להחליט אם זה מתאים לך, או שאת משנה.. אם זה מתאים לכיתה...או שאת מגוונת.. וזה נשמע אולי " אבל ככה זה בכל מקום לא?!?" אז תדעו שלא..שממש ממש לא.. זה ממש משו שמייחד את המדרשה שלי...

ואני כ"כ מאושרת כאן..

הבנות שאיתי, מתאימות לי אחת אחת... זה פשוט מדהים..איך הם התאימו בינינו..אנחנו כ"כ שונות אחת מהשניה, ומצד שני יש בנו כ"כ הרבה מן המשותף... טוב לי.. ב"ה, בלי עין הרע טוב לי.

בימים האלה כשאני מעבירה שיעורים על יום כיפור, ועל סליחה, אני חושבת לעצמי במי פגעתי... ומה אני צריכה לתקן.. אבל אם יש משו אחד שאני יכולה לומר שעשיתי טוב השנה, זה העובדה שעיכלתי, שהסקתי מסקנות, והצלחתי ללמוד ממה שעבר עליי... ולא בכל שנה הצלחתי לעשות זאת...

ואם יש משו, שהוא בכלל לא קשור לחברה ולמעשים שלי.. אבל הוא פשוט עשה לי טוב...

זה החזרה לבלוג הזה...

אין לי כ"כ תגובות (אהם אהם..) כמו שאתם בטח יודעים, אבל תדעו לכם קוראים שלי,

שיש לכם המון משמעות בעיני.. אתם האוזן הקשבת שלי...ובמקרה זה..העין הרואה שלי..

תודה על שאתם כאן.

בתקופה הממש קצרה יחסית הזאת..בסה"כ שבועיים של השירות, כמות הנכנסים עלתה למספרים גבוהים ממש... התפלאתי כשראיתי את המספר.. רק חבל שאתם לא כותבים לי משו..שאני אדע שהייתם כאן.

בין אם אתם קבועים ובין אם לא... תודה שאתם כאן... כי בשבילי.. אתם חברים.

זה הפוסט ההכי אמיתי וזורם שכתבתי אי פעם... והוא גם לקח לי בדיוק רבע שעה.. הפוסט הכי מהיר שלי, תמיד זה לוקח משו כמו שעה עד שזה יוצא נורמלי...

אני ממש צריכה לעוף, אז אם יש טעויות כתיב תסלחו לי..

גמר חתימה טובה בנתיים..

ו..אני הייתי כאן.

כן, אני לא יודעת במה זכיתי שאני הולכת לשרת במקום כזה. באמת-באמת.

הייתי אתמול והיום ב"יום חפיפה" במרכז להעמקת יהדות בעיר כלשהי.

המרכז בו אני הולכת לשרת שנה הבאה.

מה אוכל לומר? זה מקום מדהים, באמת מדהים. בעיקר הוא מדהים, בגלל האנשים.

מחד,המנהלים, שלא מכירים אותנו בכלל, ומאמינים בנו כ"כ. מההתחלה, אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל כתבתי פוסט על היום הראשון בחופש, שם כתבתי על מה שאמרה לי חנה, המנחה של בנות השירות הלאומי במדרשה, זה התחיל בזה- במחמאה, בנתינת הרגשה טובה והרגשה שאני רצויה. וזה נגמר- בכלום כי זה רק התחיל... הגישה המיוחדת הזאת של להאמין בבנות השירות, ולתת להם להרגיש זאת. להרגיש שסומכים עלייך, ושמאמינים שיש בכוחך להזיז הרים ולשנות עולמות לילדים הזכים שאת הולכת לעבוד איתם.

ומאידך, למרות כל האחריות שהמנהלים מפקידים בידייך, בעצם האמונה בך, יש המון כיף במרכז. יש הרגשה ביתית, כאילו שכולנו מכירים ממזמן, כאילו אין חומות בינינו. הפתחיות של המנהלים- היא דבר מדהים פשוט כך.

בנוסף להנהלה המדהימה כמו שכבר ציינתי, נהנתי לראות את הבנות שיהיו בצוות איתי. אנחנו כל כך שונות.

כל אחת עם עולמה, עם גישתה, עם דרכה המיוחדת לחינוך ולערכים.. ועדיין- התחברנו מהר, והיו לנו נושאי שיחה, והרגשתי שיהיה לי טוב במקום הזה. יהיה לי טוב, חד משמעית. בעיקר בגלל משו אחד- הגישה.

הגישה המיוחדת הזאת, שהמנהלים הדגישו אותה, ושאני אישית מאמינה בה בכל נפשי- מסירות נפש, עבור קיום ייעוד, מתוך שמחה. 

זה כ"כ מצחיק שאני הגעתי למרכז הזה במקרה,

אבל את זה- נשאיר לפוסט הבא,

כי אני צריכה ללכת לקרוא קצת נוסחאות במתמטיקה לקראת המתכונת מחר, וללכת לישון.

תישארו דרוכים,