עוד לפני כניסת השבת החלו צעקות בבית על אחי שמתבטל שעות מול המחשב. עוד קללה ועוד גידוף, ועוד מלח על הפצעים...

בד"כ, כשאמא מדליקה נרות אני יושב על ידה ושומע כיצד היא מברכת את השבת לשלום.

אבל הפעם ישבתי בחדרי. קראתי בחדרי את הספר החדש של רם אורן "אחות קטנה" שדף אחר דף הרגיז אותי יותר. התיאורים שלו מעצבנים. "ציוצי ציפורים אהבה וחדווה שררו"-כמה משעמם.

מלבד זאת הבנאדם סוטה. מגעיל... אינני אוהב את ספריו, אך הפעם סיפרו לי את העלילה וזאת עניינה אותי.  (למרות זאת, לא הצלחתי להגיע אפילו לפרק השלישי בספר.)

קצת לפני 8, אחותי (שאותה אני שונא) הגיעה עם בנה ובעלה. עדין נותר בי שמץ של שנאה כלפיה, לאחר שהעליבה אותי במיוחד כמה ימים לפני פתיחת הבלוג.

מיד בתחילת הארוחה החלה ההיא במסע ריכולים על הוא והיא וכל הבא ליד. הלכתי לרגע להביא משהו מן המטבח ואמא כועסת עליה על איך שהעליבה אותי. אומרת לה את כל האמת בפרצוף. ואחותי באה עליה עם כל מיני דברים שסיפרתי לה.

הדבר שהכי חששתי ממנו הוא שתספר על "זהותי המינית" (כביכול). היא ואחי היחידים שיודעים עלי. לאחר ששכנעה אותי לספר לה.

 פעם כשכעסה עליי קראה בכל הבית "הומואית! לסבית!". ופעם אחרת\ כשברכתי, איימה עלי שתספר לאחר שלא הבאתי לה את מבוקשה. פרצתי בבכי ולה לא היה איכפת כלל. עד שאבא בא והיא סתמה את הפה.

אבל הפעם היא לא פתחה אותו. אולי בגלל מערכת היחסים שהיתה לי עם שין, שנפרשה על גבי שנה כבערך.

אחי יצא מן הבית מוקדם מהרגיל. מתחמק מהאורחת הלא רצויה. אני פיניתי את השולחן במהירות. אחרי זה קראתי ספר בסלון. היא ואמי יצאו לבחוץ והחלו לרכל.

רציתי לשמוע. משום מה, הייתי בטוח שזה עליי.

עליתי לחדרי, שהחלון ממנו פונה למרפסת ושמעתי הכל. היא דיברה עליי כמה שרק יכלה. הדמעות החלו לרדת. לא מחיתי אותם. האיפור עלול להמרח.

איך בכלל התחלתי להתאפר? פעם הייתי שונא את זה. ואז נזכר שהיה זה כשהתחלתי לבכות בליל שבת. לא הרשתי לעצמי לבכות. אז הייתי מתאפר.

עכשיו משום מה האצתי בעצמי לבכות. למרות שהייתי אמור להיפגש עם דין בעוד שעה.

במשך הזמן הזה הקשבתי לשיחתה. ממני היא עברה לאחותי ועוד אחות ועוד שכנה וכך וכך.

ב-11 ירדתי לומר שלום. הייתי צריך להיפגש עם דין. היא בקשה שאעזור לה עם בנה. כי גם היא הולכת עכשיו. אמרתי שאינני יכול. היא רכלה עליי ועכשיו מבקשת ממני לעזור?!

זובי.

התעלמתי ממנה והלכתי.

המצב עם דין לא השתפר. אבל לפחות אנחנו עדין מדברות.

בשבת בבוקר לא קמתי לארוחה. כי אחותי הגיעה. רק בצהרים קמתי ואכלתי לבד. התעלמתי ממנה לחלוטין. קראתי ספר אחר והשבת עברה בטוב יחסית.

...

בלי קשר, מדאיגים אותי במיוחד שתי חלומות שבאו אליי כבר פעמים ברציפות. בשניהם רצו לאנוס אותי ובשניהם הצלחתי איכשהו להימלט. בשניהם זה קשור לבית ספר שלי.

פעם הצילה אותי מורתי למחשבים (?) שלקחה אותי לביתו של בלוגר אחד (מאוד נחמד). שהוא לא מכיר אותי ואני לא אותו. :|

פעם שניה, המסיע של בית ספר ניסה לאנוס אותי,  מצאתי את עצמי בורח על הכותל, שעזרת נשים נקטנת בו אט אט. רצתי אל הכותל וחיבקתי אותו בחוזקה. עד שהבנתי כי הוא קיר. סיפרתי לפני הכותל הכל. ובכותל עצמו-אין פתקים ואין אנשים. רק מעט.

מחזה מוזר.

ובכל זאת, רציתי את החיבוק הכי יקר והכי מבוקש.

רציתי לחבק את אלוקים.

-יופ-