אתמול הלכנו אני ואבא לקנות דברים לבית ספר. הייתי צריך לבוא אליו לעבודה. לעלות על קו 14. אני שונא את הקו הזה. תמיד עמוס שם ואין מקום לשבת, יש ריח מסריח ופעם גם מישהו כמעט אנס אותי שם! (מאחורה....).

אז באמת עמדתי, וממולי עמדו שלושה בנים שכל רגע הסתכלו עלי... חח זה היה מצחיק, לשמוע אותם עושים "פסס פסס" חח...

(ואחת הסיבות שאני מתבייש בעצמי זה שאני מכוער.... :|).

אז הגעתי לתלפיות, לאבא. הלכנו קודם לשלם על אח שלי לאיזשהו חוג בצוללת הצהובה.

אבא היה בטוח שלמזכיר שם קוראים מיקי. אז לכן אקרא לו בפוסט זה מיקי, למרות שזה כלל לא שמו האמיתי.

התיישבנו מולו ואבא מילא איזה כמה טפסים...

מיקי דיבר בצורה נשית ביותר, והוא אפילו הוציא שיערות בידים (והיה חייב לעשות שוב!).

ואז הסתכלתי עליו. על איך שהוא מדבר והתנועות ידיים שלו והכל...

הוא אפילו שאל אותי אם אני זה אח שלי (כי יש לו שם של בן) וחייכתי ואמרתי שלא.

מיקי בטח חושב שהוא נתקל באיזה שתי הומופובים שמביטים בו כל רגע, אני לא הפסקתי להביט ולחשוב...

כאילו.. כשחושבים על זה... יש לו עבודה מצוינת, ואולי הוא גם הרוויח אותה בכבוד (?) אבל בעבודה הזאת הוא יכול להיות מי שהוא וזה מה שחשוב.

והוא ממשיך להיות מי שהוא ולא מפטרים אותו (כי הוא האחראי שם עד כמה שהבנתי)...

וכמה פעמים בחיים שלו הוא נתקל באיזה הומופוב? או מישהו שלא רצה אותו? כמה פעמים הוא נדחה? ע"י כ"כ הרבה אנשים?

והוא עדיין מי שהוא. וזה מה שחשוב.

זה נתן לי כוח להתקדם. להמשיך. לדעת שאני זה אני וכבר לא אכפת לי מהמורה. אפילו היום אגרתי אומץ להתקשר אליה אבל היא לא ענתה :(

כבר לא אכפת לי מכלום ומכולם.

תודה לך מיקי.

-יופ-

אגב, קניתי מחברות של טוויטי (חח היה בא לי משהו מצויר :)

אההה ו...

יש לנו שכנים חדשים שעלו מארה"ב. יש להם ילדה בגילי עם שיער בלונדיני. יפיפיה!... אבל לא הספקתי להכיר אותה. אני לא מהאלה שהולכים לשכנים :|