תחילת השבוע הזה החל בטוב. מאוד טוב. אז שמעתי ידיעה שציערה אותי עד מאוד וגרמה לי לחשוב.

בעקבות אותה ידיעה... קשה לי להתחיל.

הדבר הראשון שחשבתי עליו זה מי יודע מתי נמות.

אני אמות.

מי יודע אם אלך ברחוב ותבוא מכונית ואני אמצא את עצמי בבית חולים? ואולי ארגיש מחר כאבים ואלך לרופא והלה יודיע לי (כמו לרבים שכבר עשה):"גידול".

פעם הייתי דוחה הרבה דברים למחר. ומי יודע אם באמת אני אהיה פה מחר?!

כ"כ הרבה אנשים אני מכיר שחולים במחלה. ומה איתי? אולי גם אני אחלה מחר? מחרותיים? שנה הבאה (חס וחלילה).

היום החל חודש אלול. עוד חודש לשנה הבאה. ובכל פעם בחודש הזה (גם בתקופה החילונית שלי) אני מתחיל קצת לחשוב. לחשוב על השנה שעברה ולהצטער שלא ניצלתי אותה כמו שצריך. מכל הבחינות.

מבחינתי נשאר לי עוד חודש לחיות באמת. לנצל כל רגע קט. החודש הזה בשבילי הוא דף חדש.

הוא התחלה חדשה. וחודש זה המון זמן. המון.

היום בדרך לבית ספר ראיתי מישהי שלמדה איתי פעם בבית ספר החילוני (טוב לא בדיוק חילוני, אולפנא, אבל 99% בנות מהאלופנא חילוניות)... זה הזכיר לי כ"כ הרבה רע. וכאב.

ומצד שני כ"כ שמחה. ממש השתניתי. פעם לא הייתי מדבר ועכשיו חיבקתי ושאלתי ואפילו לקחתי מספר פלא פון ... והיה נחמד. ופתאום אני כ"כ מאושר. בכיתה כשאיזו מישהי זורקת משפט מצחיק וכולם צוחקים אני ממשיך לצחוק גם אחרי שהם נרגעים, אני מחייך. מאושר! אהב את הבית ספר שלי, החברות. המסגרת.

הגעתי למסקנה שהחופש גרם לי לדיכאון. המון דיכאון.

ועכשיו אני מתחיל לצאת, ולדבר, ולצחוק, ולחייך, ולשמוח, ולהתלהב,

ולהיות מי שתמיד רציתי להיות.

(זיבולי שכל בלה בלה בלה... )

חחח

-יופ-