ברקע: החבר'ה-גם כי אלך (ווקאלי)

-

נורא בא לי לכתוב בלשון זכר עכשיו. אבל הכל. אני מרגיש את זה ממש בתוכי, את הקול הזה שבא לו לכתוב ולדבר בלשון זכר, אבל במקום להוציא קול גברי, יוצא לי קול נשי של ילדה בת 14 (תגידו שאני צודק)

נורא בא לי לכתוב בלשון זכר, אבל אני בטוחה שזה עצת היצר, וסתם ירידת מדרגה אחרי כל ההתחזקות האחרונה, של ראש השנה, עשרת ימי תשובה, ויום כיפור.

מן הראוי שאכתוב על כך, וסליחה שזה בלשון זכר, בעצם מה אני מצטערת, אני רק מתריעה מראש שאני יודעת שזה משהו פנימי שלא טוב לי, ועצת היצר, ואולי גם נפילה, ולפחות אני שמה לב לזה ולא שומעת לקולות אחרים שמועדדים את זה. (או שכן)

אז אני קצת עצלנית בזמן האחרון, טוב, לא רק בזמן האחרון, אבל בזמן האחרון זה יותר מידי. אין לי כוח לכלום.

אפילו לכתוב פוסט, אני בטח נשמעת-נקראת נורא...

אני יכולה לספר פה שיום כיפור באמת היה טוב, ושהרגשתי כמו מלאך, בלי מחשבות שלא צריך לחשוב, ובלי הירהורים לא טובים, דווקא ציפיתי שהם יבואו. ממש הייתי מוכנה, ורציתי לכתוב מיד בצאת הצום על העובדה שהייתי כמלאך, בלי מחשבות והיה לי יום מצוין, אבל התעצלתי. ויום אחרי זה, למדנו שזה בכלל דבר נורמלי, להרגיש קצת כמו מלאכים ונקיים מחטא ביום כיפור. ואני סתם עושה ביג דיל מכל דבר. אז כבר לא היה לי מה לכתוב.

גם עכשיו אין לי כל כך מה לכתוב, אולי בגלל זה אני כותבת גם בזכר. לא, לא שלמה עם זה

אני מתעצלת נורא, וזה פוגע בי. היום לקח לי 4 שעות לשטוף את הסלון ואת הפינת אוכל, כי כל רגע הלכתי לעיסוקים אחרים שקצת הרבה יותר מעניינים ממים וסבון.

ואני מתעצלת לקשט את הסוכה, ולדבר עם אנשים בטלפון, ולקרוא.

או שפשוט איבדתי עיניין. לא יודעת מה.

אולי אם אני אכתוב בנקודות זה יהיה יותר קל, אבל חסר רגש ויותר מידי עובדתי, ויזכיר את שיעורי הסטוריה.

מ-300 שירים בוינאמפ שלי ירדתי ל-70, ע"י כך שמחקתי את כל השירים שלא טוב לי לשמוע. כל החילוני והלועזי והנורא לא משייך אותי למי שאני-נמחק. ובמקומו באו החבר'ה, ופרחי בני הישיבות, ואני אשמח לעוד כמה שירים טובים מהסגנון, כי אני כמעט לא מכירה כלום (החברות אם כבר שומעות מזרחי, ומזרחי זה פיכסה)

הבטחתי גם לכתוב על צוהר. היינו 2000 בנות מכל רחבי הארץ בהיכל הספורט במלחה (שזה בעצם איצטדיון כדורסל) לשם הביאו כל מיני רבנים שדיברו. ביניהם היה את הרב שכטר, הרב עמאר,הרב יצחק פנגר (שגם יש לי את הספר שלו), והרב משה קינן-שסיפר על נס שקרה בפלוגתו במלחמה האחרונה. [על החתול גישוש]

שלא תטעו, זה לא היה צוהר הדתי לאומי. והרב בכלל חרדי לגמרי.

היה את צ. רפפורט שסיפרה על בנה שמת מהחיידק הטורף תוך יום, וחדווה לוי, הזמרת החרדית, ששרה "בלי גברים באיזור", אני לא רוצה לקטרג, אבל איך אפשר לשיר באיצדיון כדורסל "בלי גברים" כשטכנאים, ואנשי תחזוקה מסתובבים מסביב בלי שתראי אותם.

אני כנראה אף פעם לא אבין את חדווה לוי (וחוץ מזה, היא שרה ממש מעצבן, למרות שיש לה קול יפה נורא)...

בסוף הכנס אמרנו סליחות, הווליום הגבוה של הרמקולים החריש לי את האוזנים, והעדפתי באיזשהו מקום לשבת במקום לעמוד. הסתרתי את פניי בדף שעליו הודפסו הפיוטים והפסוקים של הסליחות, כדי שהמצלמה לא תתפוס אותי ויראו אותי על המסך הענק שבמרכז האולם, קראתי בשקט את אחד הקטעים, ופתאום בכיתי. יותר מידי נראה לי. בכיתי המון. לא הסתכלתי מי מסתכל עליי, ניגבתי את הדמעות אבל הפנים עדין היו רטובות.

לא יודעת למה בכיתי, או שזה היה מהשן, או שבאמת קלטתי פתאום שאין לי כבר כל כך זמן לתקן את מה שניזכרתי בו ברגע האחרון בגלל הקטע, או שניהם יחד.

אחרי כמה דקות הן כבר הפסיקו לרדת, ואני הסתכלתי קדימה והרגשתי שדין מסתכלת עליי מהצד. אבל שתקתי ועצמתי עיניים עד שהכנס נגמר.

...

אולי עכשיו אני אתפוס את כל המצברוח המשעמם הזה במילה אחת.

אבל אני לא רוצה לכתוב אותה פה.

:|

הבלוג, האייסי, המסן, והאסמסים יוצאים לחופשת סוכות עקב חול המועד, שבו אסורה הכתיבה (מלבד אם זה משהו ממש חשוב).

ואלא אם כן היא תתקשר. שוב. (הבנתם?!)

חג שמח, פיתקה טובה, וחופש מהנה לחופשים שביננו. אצלי זה הולך להיות חופש נחמד. אני מקווה.

-יופ-

[כל הפוסט נכתב בלשון זכר ושונה לאחר מכן ללשון נקבה]