אני מרגיש כמו פעם, כשאני קורא את כל הבלוגים שהרבה זמן לא הגבתי להם.

אני קורא פוסט אחרי פוסט, כי כשחסר לי אחד אני מרגיש שפיספסתי. ואז גם אין לי כל כך מה להגיב, כי אני כל כך מכיר את הבנאדם שאני יודע לפעמים גם מה הוא יגיב, או איך אני ארגיש אחרי התגובה שלו.

יש מתיקות מסויימת בקריאה של פוסט אחרי פוסט כשיודעים מה יקרה, כי את הפוסט הכי אחרון כבר קראתי. יש גם ריח, ריח מתוק. של פעם כזה, כשעוד היה לי טוב, והטוב היה מתבטא בסיפורים שלי ולא בפוסטים.

אחי וחבר שלו החליטו שהם יודעים כיצד לפרמט מחשבים והרסו לי חצי מחשב. עד עכשיו אין לי אפשרות לבדוק אימיילים, ובטח כל התיבת דוא"ל שלי מפוצצת בספאמים.

משום מה הכתיבה בבלוג לא חסרה לי, אומנם מידי פעם דווקא חשבתי איך לכתוב אירועים מסויימים שעברתי, אבל הכתיבה לא חסרה. ובפעמים שכן, הוצאתי הכל על סיפור שסוף סוף מתחיל להיכתב.

אז היו לי שבועות מלאים. לא כל כך אבל גם. יהיה קצת מטופש להתחיל לכתוב איך היה בסוכות, אז אגיד בקצרה שעשיתי לאמא מסיבת הפתעה עם כל הנכדים, והייתי במקרה בצעדה. הלכתי להופעה בכפר חב"ד של שוואקי, היה מזעזע, הפעם האחרונה שהייתי בהופעה היתה של עיברי לידר לפני 3 שנים ככה, והחלטתי שגם להופעות של חרדים אני לא אלך יותר. הקב"ה מבכה על הופעות כאלה.

נפגשתי עם יובל , לא האמנתי שיהיה כל כך טוב, רגע לפני שנפגשנו, שיגעתי את איתי שזה לא זה, ומה אני עושה...

את יובל פגשתי פעם ראשונה בבית הפתוח לפני שנתיים בערך, וזיהיתי אותו מיד כשנפגשנו. דיברנו המון, חייכנו, צחקנו, היה מעולה. אחרי זה התקשרתי לאיתי וחזרתי בי.

הרגשתי את אותה מתיקות שנמצאת כשאני קורא בבלוגים של אחרים וחי איתם. הפעם אולי גם חייתי את עצמי, זו היתה הפעם הראשונה שכל כך לא התביישתי במי שאני, לא פחדתי שמישהו שאני מכיר יראה אותי, למי שלא נוח, שיתפוצץ.

בסוף התחבקנו בחוזקה והוא רץ לאוטובוס ואני חשבתי, ראי כמה מיטיב איתך הקב"ה שאת יכולה לחבק אותו, ולדבר איתו, ולהרגיש קרוב אליו ובכל זאת לא לעבור על שום עבירה.

יובל אמר שאנחנו דומים, ומצד שני כל כך שונים. וזה נכון.

נרדמתי היום ב-2 לפנות בוקר, בכיתי ובכיתי על מי שאני ולמה ככה, ושוב דיכאונות שהייתי מרגיש אז, כשעוד גיליתי [במובן מסויים] את הכל, והעדפתי להדחיק לצד כמו תמיד.

אבל אולי גם בזכותו אני פתאום פותח את הקופסא שננעלה אצלי בלב, ומתחיל להתמודד ולקבל את עצמי סוף סוף.

השבוע כמעט ויצא לי להיות בהפגנה בכיכר השבת נגד מצעד הגאווה. קשה לי לתאר את גודל הכאב שאני מרגיש כשאני קורא את הפשקווילים על "סדום ועמורה בירושלים"

אני באמת מבין אותם, אבל למה לכנות אותי בשמות גנאי כאלה? והרי כך אלוקים יצר אותי. בתור יהודיה, לא בתור עמלקית, בת סדום ועמורה.

...

עשיתי את זה.[>בגדול כי הבטחתי] הייתי אצל רופא שיניים ועשיתי 4 סתימות בבת אחת בלי הרדמה ובאמת לא הרגשתי כלום. הרופא אמר שיותר אני לא צריך להגיע ושבעצם סיימתי את כל הטיפולים אצלו.

עכשיו אבאמא לא מוכנים לשלם את ההוצאות, ודורשים ממני, מהכסף שהרווחתי החופש לשלם. ושהם יחזירו לי אח"כ.

אני לא מאמין להם, הם עשו את אותו תרגיל לאחיות שלי, והחלטתי שאני לא מוציא מכספי, גם כי אני צריך אותו [בשביל לא לדרוש מהם אח"כ סכומים שדורשים המתנה לסוף החודש], וגם כי לא נשאר לי כמעט כלום. (וגם כי הם לא יחזירו לי) 

זה עיצבן אותי נורא, אולי גם העובדה שלא יכלתי לכתוב על זה כלום ולהביע את עצמי, במקום זה ציירתי ואינני יכול להעלות את הציורים כי כאמור, המחשב קצת התקלקל והמדפסת לא מקבלת הוראות מהמחשב משום מה.

an angel weeps

an angel weeps

my beloved, my beloved

how i long for you

an angel weeps

an angel weeps

(אני יודע שאין קשר אבל המנגינה של השיר מתאימה...)

-יופ-

נ.ב. וזה yop ולא yup...