שתינו עומדות בתחנה. כבר קר. הרגליים שלנו עייפות מרוב הליכה. אני שמה את המעיל שעד עכשיו נדחק איכשהו לשקית, מישהו צועק לי שהתיק שלי מפריע לו. אין לי סבלנות לחכות איתה, אני נפרדת ממנה לשלום, משאירה אותה לבד, ודקה אח"כ אני מתקשרת אליו. אבל הוא לא עונה.

במידרכוב נער מחופש לשלד עם מסכה של "הצעקה" אוחז בגרזן פלסטיק ומפחיד ילדים קטנים שמתגרים בו בכוונה תחילה.

הצייר הקבוע יושב דומם לבדו עם ציוריו, אין לקוחות היום.

יש בי רצון עז לראות אותך, הידיים שלי רועדות, אני משכנעת את עצמי שזה משום שקר, אבל אתה לא עונה בטלפון. בטח מטייל בתל אביב.

 אני ממשיכה לחנות חצאיות, רגע לפני שנכנסת לתא המדידה אתה מתקשר, "אני במידרכוב עוד שלוש דקות" אתה אומר,

"תתקשר כשתגיע".

אתה לא שוכח להתקשר. אני כבר מדדתי את החצאיות, יצאתי מתא המדידה, האחת לא נוחה, ובשנייה מידה 0 אפילו גדולה עליי.

הפעם אני זאת שמאחרת, ואז רואה אותך מתקרב אליי.

אני זוכרת הכל-

את החיבוק החזק הזה שלך, את הנשיקה על הלחי, את המבט הזה שלך בעיניים שלי, את הליטוף בשיער.

את הידיים שלא נעזבו לרגע, את התחושה שאנחנו יחד. בלי מילים.

רק כשאמרת, אני כמעט קפצתי מאושר. התחבקנו חיבוק חזק ומאושר, נשיקה פה נשיקה שם, לרגע אני מציצה מהכתף שלך החוצה, חבורת מיזרחיסטים נועצים בנו עיניים, אבל אני מתעלמת וחוזרת אליך.

אמצע המידרכוב, בחורה עם תלבושת כחול תכלת מחבקת בחור עם ג'ינס וסוודר, אבל הס, זה סוד, לנו מותר בעצם הכל.

 אנחנו נפרדים.

יש לי חולשה נוראית ברגליים וחיוך מאוזן לאוזן. איתי (הלא הוא סנסיטיב היקר ) לא עונה. כנראה עובד.

אני מחפשת את שחר בזיכרון, אבל אז פוגשת בידידה רחוקה, אנחנו מדברות עד הכביש, פוגשות עוד כמה בדרך, אבל "אני ממהרת" לא באמת.

שחר עונה. הוא שומע אותי בחצאי מילים, יש לי קוצר נשימה.

"אז זה רשמי?" הוא שואל בסוף, ואם כך מכנה את זה, אז כן, אני עונה, זה רשמי.

איתי עדין לא עונה. האוטובוס שלי כבר בא, וכשאני מתיישבת, בסוף, יש בי מן שקט בלב.

אולי החליפו לאיתי את זמני ההפסקה בעבודה.

אני מניחה את ראשי על שימשת החלון, העיניים נעצמות מעייפות של היום הזה. אבל לא רק מעייפות.

אני בוכה.

עוצמת את העיניים יותר חזק בשביל לא לבכות, לפחות לא באוטובוס.

זה לא בכי של שמחה, זה בכי של ביבול, של התערבלות מחשבות ורגשות.

זוג צעיר שיושב כמה ספסלים מולי מביט בי בתמיהה.

היא לוחשת לו משהו בסוד, ומסדרת את הפיאה.

לא לבכות עכשיו  ב ב ק ש ה.

ירדתי מהאוטובוס מהר, מתיישבת על איזשהו ספסל, הוא היה צבוע בסגול, התקשרתי שוב לאיתי אבל הוא לא ענה. חשבתי אם להשאיר הודעה, אבל במקום זה הורדתי את פניי לידיי, והדמעות זרמו.

ב-12 לבסוף הצלחתי לדבר איתו.

הוא הבין הכל.

סיפרתי לאחותי החרדית, אמרתי שהוא מזרחיסט.

ד' ו-מ' היו אצלי שבת. היינו שלושתנו לבד בבית, ההורים ואחי הלכו לשבת אזכרה בחולון. סיפרתי גם להן.

דיברנו במוצ"ש, אתה נסעת לשלושה ימיים, ולי היה קצת זמן לחשוב,

אבל במקום לחשוב ברחתי ללימודים ולשטויות.

קיבלתי 91 ציון סופי באנגלית.

84 ציון סופי בעברית, שכלול של הבעה (84) ודקדוק (87!)

זה היה לפני שבוע,

אבל אני עדין בוכה הרבה.

הלוואי והיית יודע עד כמה אני שונאת לבכות

עד כמה אני מבולבלת.

"-מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך"

שבת שלום.

-יופ-

(http://img515.imageshack.us/img515/5306/2up7.jpg)