חשק לכתוב פה כבר לא היה לי הרבה זמן.

אחרי השבת, שהיתה נפלאה, הודיעו בבית ספר שאנחנו עתידים להעלות מחזמר חנוכה. בד"כ כל סמינר בחנוכה מעלה הופעה. לא תמיד משקיעים בזה. אנחנו בשנה שעברה החלטנו לא לעשות בגלל שבכל השנים אף אחת כמעט לא השתתפה.

אבל השנה אחת המורות לקחה על עצמה את כל הנושא, והחלטנו להעלות את אחת המחזות זמר הידועים בחברה החרדית, שתפס הצלחה מסחררת. אז העתקנו את כל המחזמר.

רוב העבודה היתה עלינו, כיתה יב', שנדרשה להוביל את כל בית ספר לעלות על הבמה. תמיד הייתי מאותן בנות שלא עושות כלום, כי לא אהבתי את החזרות האלה, ובטח שלא לבוא לבית ספר על חשבון החופש שלי. אבל החלטתי שהשנה, אני על הבמה. סוף הבית ספר, מסיבת חנוכה פעם אחרונה, ומגיע לי להיות על הבמה.

נכנסתי איכשהו למחול, שהתברר בסופו של דבר לאחד המחולות הכי קשים במחזמר כולו. ובכל זאת הצלחתי.

מ' ו-ד' לא עשו כלום, צפו בי מבצד ותמכו בי, גם כשלא כל כך הייתי בטוחה בעצמי לגבי המחול.

המחזמר עצמו עסק בהבדל של בת יהודיה לעומת בת ככל העמים. הוא כלל תשע מערכות, שש מחולות, ושישה שירים. אני באמת לא יודעת איך, אבל תוך שבוע וחצי הצלחנו להעלות את כל ההופעה, כולל תלבושות ותפאורה. כמובן שלקח זמן למצוא שחקניות טובות, אבל בסוף מצאנו.

דין שיחקה באחד התפקידים הראשיים. היא תמיד רצתה להיות שחקנית, והפעם עשתה את זה בצורה מעולה.

המחול שבו הייתי, היה המחול האחרון במחזמר, וכמו שאמרתי, גם הכי קשה.

אחת הבנות בכיתה שלי, שלפני שחזרה בתשובה, למדה בחוגי ג'ז ומחול שרקדו בטקסים של יום העצמאות וכאלה, היא זאת שהמציאה ואירגנה את המחול.

התאמנו רוב הזמן על הריצפה הקרה בלי נעליים, וכך יצא שחצי מהבנות במחול היו חולות. אני חיליתי כבר ביום חמישי של שבוע שעבר.

הקול שלי השתנה לגמרי, השתעלתי כמו מעשן כרוני בן 60, הצטננתי, והיו לי מלא סחרחורות.

במשך השבת ניסיתי לעשות הכל כדי להצליח להגיע לחזרות ביום ראשון, אבל המצב קצת יותר החמיר.

מי שפחות או יותר מכיר אותי, יודע שאני אעשה הכל ורק לא אלך לרופאים. וזה מה שקרה.

בלילה שקעתי בכתיבת סיפור, שנמחק באמצע שכתבתי ונאלצתי לכתוב אותו מחדש, כשניסיתי ללכת לישון, לא הצלחתי להרדם בגלל הצינון, כך יצא שביום ראשון ישבתי בבית, ואבא כבר חשש שזה דלקת ריאות.

בצהרים נרדמתי על המיטה של אבא ואמא, והתעוררתי מטלפונים. התסחרר לי הראש, ורציתי לישון, ולהיות כבר בריאה, ומשהו בי הרגיש שאני לא אעלה על הבמה, ורק אצפה על חברות שלי מהצד, ואדע שהפעם זאת לא אשמתי.

התייאשתי והתחלתי לבכות. אבא צעק לי מלמטה לבוא לאכול ולא יכלתי לענות לו בחזרה בגלל הגרון.

ואז הוא עלה אליי ללמעלה, וראה אותי בוכה, ושאל, "למה את בוכה?" ואני מרוב יאוש אמרתי, "כי אני רוצה לרקוד" ואני חושבת שהוא קצת הבין, כי הוא היה רקדן, עוד אז ברוסיה, והוא יודע מה זה לא לעלות על במה כי אי אפשר.

וכל כך רציתי לרקוד שם, ושאמא תראה אותי ושתהיה מאושרת.

ושירד כבר גשם, כי כולם חולים בגלל זה, ובכיתי ובכיתי וביקשתי המון.

"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" (ירמיה לא', טו'.)

התרופה שהרופאה הביאה לי השפיעה כבר באותו יום, וביום שלישי כבר הצלחתי ללכת לחזרות, לדעת את כל הריקוד, וביום של ההופעה, אף אחד לא האמין שהייתי חולה כמה ימים לפני.

אמא ישבה במרכז האולם ואני הלכתי לחזרות בחדר הלבשה. החדר הלבשה היה גם סטודיו לריקוד וגם חדר הלבשה ואיפור. בצד אחד של החדר, הבנות שעוד כמה דקות צריכות לעלות לבמה, ישבו וקרא תהילים והעיקר שילך טוב. מישהי אחרת צעקה בהיסטריה שהיא צריכה כבר לעלות אבל הכובע שלה נעלם. וכמה בנות התאמנו על המערכה הבאה, והמורה העירה, "בלי טקסטים בידיים!"

אני חושבת שאחד הדברים שהחזיק את ההצגה הזאת, היה הפידבקים והפירגון. היתה המון תמיכה מצד החברות, הרבה עידוד.
בשבילי למשל, היה את ההארות (בכוונה עם א') המעצבנות של, "גב זקוף!" "את לא בשורה" או, "יופ, תנועות חדות!". ומנגד את המילים שכל כך השפיעו לטובה כמו, "איפה היית עד היום?!" או, "מזל שאת איתנו במחול ולא מישהי שלא יודעת לרקוד".

אילולא הפירגון, אני מאמינה, שהמחזמר הזה לא היה עולה בכלל.

ובחזרה לחדר הלבשה...

כולם בשיא הלחץ, ולי נאבדה החצאית, ורגע לפני שאנחנו עולים לבמה תוקעים לנו כובעים של חיילים אנגליים שנופלים על העיניים, ואנחנו עולות.

אמא אמרה לכל מי שרצה לשמוע שמי שרוקדת שם היא הבת שלה. ואני כמעט ולא זוכרת איך הלך, ואיך זכרתי את כל התנועות, ובכלל, זה עבר כל כך מהר.

אבל עשיתי את זה. ואמא היתה מאושרת.

ויומיים אחרי זה גם ירד גשם.

כי אולי בעצם, הנסיכה זו אני.?

שבוע טוב

-יופ- [אני צריכה להשקיע פה קצת יותר...]