כעסתי.

מותר לי, לא? אפילו אם יש משהו חדש, ורק יצאנו מהשבוע, אבל כעסתי.

ודיברתי איתך מפורשות כמה דקות לפני ואמרתי לך, "אני רוצה גם ללכת לראות אותו" ולמה באמת שלא תמצאי לך בייבי סיטר אחרת? למה תמיד אני צריכה לסבול בשבילך?

ואחרי זה, אבא קצת התבלבל ואמר לך שאני אבוא לשמור, למרות שלא ידע שלא הסכמתי, ואת כעסת כל כך כשנכנסת לאוטו ושבעלך לא הגיע.

תתקשרי, תשאלי. על לשכנע אותי לבוא את מוכנה להתקשר עשרות פעמים, ופתאום כשמשהו לא ברור, את לא מתקשרת?

כעסתי. כעסתי עד שרציתי לומר לאבא שיוריד אותי אצל יובל, כי גם ככה עברנו ליד הבית שלו. אבל בסוף החלטתי שאם כבר כל כך התעקשתי על ללכת לראות אותו, אז אני גם אעשה את זה.

אמא בכל הנסיעה חיממה אותנו, כל רגע אמרה, "לא יפה, מותר קצת להתגמש"

"אמרתי לי בפירוש שאני לא באה, מה לא מובן בזה?" אני כועסת

ואז גם היא נכנסת לשיחה

ואז אבא כועס ואומר שבסוף הוא יחזור הביתה ואף אחד לא יראה את הקטן.

אנחנו שותקות. שיחת בנות בשתיקה. כל אחת כועסת על השניה.

אחרי זה, כשאנחנו יורדים מהאוטו, אבא מדבר איתה וצוחק, וכולם נזכרים בחוויות מהעבר, ואני הולכת לפניהם, נו שיבואו כבר, אומנם אני מקדימה, אבל מרגישה קצת הרבה מאחור...

כעסתי. כעסתי עליך אבא, למה לא יכלת לומר שזו טעות שלך? וגם כעסתי עליך אמא, שחיממת את כולנו באוטו, וכעסתי גם עליך אחות, שלא יכולה אף פעם להבין ותקועה בעמדה שלה.

בית חולים שערי צדק.

ילדה קטנה עם פנס בעיין הולכת אחרי אמא שלה, וכמה ערבים יושבים בלובי וצוחקים בערבית. כמה משם שותקים. מעניין מי החולה בינהם.

אני כבר יודעת בעל פה מה הקומה, עוד מפעמים קודמות.

ואז הנה הגיס והנה הקטנה שלהם, ואמא רצה במסדרונות מרוגשת, איפה הבת שלי ואיפה הקטן?

"אה יופ, מתי נראה אותך?"

"אני מחכה להיות בלידה שלך"

כן כן תודה תודה, כבר שמעתי מספיק.

"כמה תפרים? וכמה משקל? אוי איזה קטנצ'יק! מתי ילדת? יופ, תמזגי לשתות, הבאנו גם משהו מתוק"

אתם נשמעים כמו משפחה פולנית ממוצעת. אמא מתרגשת, גם אבא קצת. ואני יושבת מרוחקת, יודעת את השם שלו, כי אני הצעתי לה והיא התלהבה (עידו). אמא ואחותי הגדולה חושבות מתי לצאת לקנות את כל הדברים לנכד/אחיין החדש. שמיני במספר. כשאני אומרת משהו, הם מתעלמים. 

וכעסתי. אני לא אלך ואצעק, אבל כשאני מדברת נורא בשקט, ונורא נוח להם לשמוע אותי שקטה (לדוגמא, אם הם צריכים אותי לבייביסיטר ואני עונה בשקט)-אתם תמיד שומעים. אבל כשאני לדעתכם עוד גוף זר...

ככה הרגשתי.

וכעסתי.

למה כשנולד לי אחיין גם אז אני לא יכולה להיות שמחה איתכם? כאילו אני לא שייכת.

ואמא אומרת וצוחקת, "יופ יש לך עוד בייבי סיטר" כן. משעשע.

אחרי זה לקחתי את הקטנה שלהם ושיחקתי איתה בכל הקומה של היולדות, עד שהודיעו שהם הולכים ואני חזרתי לחיק המשפחה הכל כך מורחבת שלנו. הנה אתה עכשיו קטן, כל כך אהוב, עטוף בחום, פשוט, עטוף.

רציתי רק ללכת.

כל פעם שיש איזו לידה/חתונה במשפחה, אני קצת חושבת. ואז שוב נקרעת.

כן, אני כל כך רוצה. משפחה... ילדים... מי לא רוצה בעצם?

הסתכלתי בחלון,

על בניין השלום,

וחשבתי עד כמה כואב

להאמין שאפשר, ובכל זאת לא לבטוח

בעצמך.

לדעת שאת רוצה

את כמהה

לדבר שאצלך,

בלתי ניתן להשגה.

להסתכל מסביב

ולקנאות.

לבכות

גם אם כן, את חושבת,

זה לא יהיה כמו הציפיות שלך

כי הרי

הציפיות

אלו דברים שברומו של עולם

ואת, את הרסת הכל

לעצמך.

נולד לי אחיין שמיני.

שבוע טוב וצום קל.

-יופ-