הרנסנס האיטלקי
גותיקה
בגותיקה הקתדרלות היו מרכזי היצירה והאמנות הגותית - כאשר כל קתדרלה הייתה פרויקט ענקי שריכז סביבה את מיטב האמנים והאומנים באותה תקופה (אדריכלים, סתתים, זגגים, פסלים ועוד). כאשר הקתדרלה הושלמה, הותקן בה בדרך כלל עוגב גדול ומפואר ובוצעו מיסות רבות שלוו בשירת מקהלה ומזמורים גרגוריאניים מרשימים.
האמנות הגותית מופיעה בד"כ בשני פורמטים: על חלונות הקתדרלות כויטראז' ובעיקר בכתבי יד מאוירים. בקיר הגותי יש הרב המפתחים ולכן אין ציורי קיר.
יצירה לדוגמא:
אבהרם ושלושת המלכים בכתב יד מאויר. המטרה היא דידקטית ובאה ללמד דרך הציור של התנ"ך ושל הברית החדשה.
הציור הגותי מאופיין בהופעות חוזרות של דמויות כמה פעמים על אותו דף בגלל ההרגל של מגילה.
בציור הגותי יש סכמה לשל גוף אדם – צורת ה- S הגותית. הם ניסו לגרום לאדם להיראות חי בגלל שהוא בתנועה.
למעשה, בכל האמנות הגותית הפעולה היא פעולה של ציור מתוך מתווי ציור ולא מתוך התבוננות כך שאין פרופורציות נכונות, אור וצל, פרספקטיבה, והכל בציור שטוח ודקורטיבי.
יש פחד מחללים ריקים ולכן תוקעים בהם הרבה קישוטים. הכל ממולא ויש חלוקה סימטרית וסדר מוחלט. יש שאיפה לאסטתיקה אבל רצון עז יותר לספר סיפור בצורה חד משמעית.
לקראת סוף ימי הביניים, החל חילון של האמנות הגותית ואדריכלות גותית שימשה גם לעיטור מבני ממשל.
באיטליה הגותיקה לא מגיעה לשיאה, ושם שולט יותר הרומנסק והאמנות הביזנטית.
אמנות ביזנטית
האמנות הביזנטית הייתה בחצי האי בלקני, רוסיה ואיטליה. גם אמנות זו מלאה סכמתיות. יש דגם שחוזר על עצמו, יש תווי פנים אופייניים [פה קטן, עיניים מלוכסנות ואף מוארך וצר]. מי שבעל הסמכות יהיה פרונטלי וגופו יהיה שלם – ללא פרספקטיבה והקצרה. אין נקודת מבט אחידה ולכן אין קיצורים ותפיסת חלל. יש שימוש נרחב בזהב שיוצר עמימות ושטיחות ומחזיר אור והוא ממלא את כל הציור. התפיסה היא סמלית לפי חשיבות ולא תפיסה תיאורית נטורליסטית.
תפיסת ישו באמנות הביזנטית, יצירה לדוגמא:
לכל הכנסיות הביזנטיות יש צורה של צלב יווני שווה זרועות.
האמנות הביזנטית מפתחת את הפסיפסים.
בזרוע המרכזית מהחזית כלפי פנים בפנסיה יש את דמות ישו. ישו פנטוקרטור – שליט, מלך העולם. (christ pantocrator)
הדימוי של שליט העולם מסביר בעדינות לכל באי הכנסיה מי בעל הבית ומיהו שיגיד את החוקים. מי שנכנס לכנסיה יודע: ישו הוא השליט, ומה שהוא אומר וכתוב בברית החדשה הם החוקים. לכן הוא מחזיק את הברית החדשה בידו השמאלית ובידו הימנית הוא מברך.
ישו תמיד גבוה מהנידונים, הוא תמיד פרונטלי, והרקע תמיד מוזהב.
רוצים להבהיר לנידונים שישו שולט במרחב – מרחב גדול מהכנסיה למשל, ולכן מציירים רק את חלקו בתוך הפורמט. הפורמט כאילו קטן מלהכיל את ישו – הוא כ-ל כ-ך גדול.
יש שימוש רב בסימבוליות: אף ארוך, עיניים פקוחות תמיד [אח גדול מישהו?] אבל קטנות, פה קטן, שיער וזקן מבולגנים ומפוזרים, והוא לבוש במיטב האופנה הסימבולית – ארגמן כמייצג מלוכה ואינדיגו שמסמל את השמיים שהוא מולך עליהם. הרקע מייצג את האור האלוהי והוא מוזהב.
קדם רנסנס
השלב של קדם הרנסנס נמשך מסוף המאה ה-13 עד לסוף המאה ה-14.
הערים באיטליה הפכו לאט לאט להיות ערי מדינה כשכל אחד דואגת לעצמה ויש לה שלטון וצבא עצמי, החל מהמאה ה-10. אחת המדינות החזקות הייתה פיזה ואז פירנצה התחזקה וכבשה אותה – כך ערי המדינה היו גודלות.
נוצרה שכבת פטריאצט עירוני – אנשים שהתעשרו ממסחר. גם היו להם אדמות, אבל הם גם ישבו בעיר והיו פעילים בעלי קשרים עם כל העולם. אותם אנשים התעשרו בזכות עצמם.
האפיפיורות נדחקה החוצה מרומא וכוחה הבירוקראטי ירד כשאצילי רומא השתלטו על האדמות של האפיפיורות.
לנצרות שני מוקדים עיקריים – רומא-אירופה וקונסטנטינופול-ביזנטיון. האיסלאם מתפתח ומפיץ את עצמו במקומות שאליהם הנצרות עוד לא הגיעה, ואז לביזנטיון. במאה ה-14 הייתה מלחמה גדולה והרבה מלומדים ביזנטיים נוצרים בורחים לאיטליה. הידע של אותם מלומדים (שידעו שפות שונות, כולל יוונית) שהגיעו לאיטליה במאה ה-14 היה הבסיס להחייאה של העולם העתיק של יוון הקלאסית. אותם אנשים, בעלי הידע והשפה של העולם העתיק הפכו להיות אנשים חשובים בתקופת הרנסנס שחיפשה לחזור לתקופה שלפני ימי הביניים.
התחילו לכתוב בשפה מדוברת ולא לטינית – בוקצ'ו (boccaccio) למשל. פרנצ'סקו פטררקה (francesco petrarca) היה בנו של עו"ד פלורנטיני וכתב שירה בניב טוסקני (במקום בלטינית). דנטה אליגיירי (dante alighieri) ועוד רבים אחרים הניחו את הבסיס לשפה האיטלקית. הם כתבו והרעיונות הופצו בשפה האיטלקית המדוברת ברחוב ולא רק בין כתלי ההשכלה הגבוהה.
עיקר התופעה הרנסנסית ממוקדת בעיקר בפירנצה – עיר גדולה ועשירה ממסחר, מלאכה ותעשייה. היא ממוקמת על נהר הארנו והמסחר שם הוא בין לאומי על בסיס משפחתי. המסחר תלוי בבנקים ולכן גם מהם היה בשפע.
המבנה החברתי היה מאורגן בגילדות – ארגון מקצועי שרק דרכו אפשר לקבל עבודה והוא היה מגן על העובד.
אבל לאמנים לא הייתה גילדה משל עצמם, כי אז לא היה קיים המושג הזה. הם היו נכללים תחת הקטגוריה של רופאים [כמו שרופאים כותשים את הדברים שלהם על מנת להכין תרופות, כך כותשים האמנים את אבני החן שלהם כדי להפיק צבע].
נוצר הומניזם אזרחי. הומניזם אזרחי פירושו תפיסה של התעניינות והערצה ללימודים הומניסטיים (למשל, מינוי המלומד קולוצ'ו סלוטאטי למשרה פקידותית בדרג גבוה מאוד), ופיתוח התפקידים החברתיים החדשים של האדם.
אבל! "המוות השחור" – המגפה שהתפשטה על פני אירופה כולה במאה ה-14, קטלה 25 מיליון בני אדם, כרבע מן האוכלוסייה המיושבת דאז. מגפה זו השפיעה על מבנה החברה באירופה בכך שקירבה את קץ המשטר הפיאודלי והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס.
הרבה אנשים השתלטו על סחורה ורכוש שאין להם דורש (הוא כנראה מת). כך נוצרים המתעשרים החדשים – אין להם תרבות של סוחרים ואצילים והם פתאום נהנים מעושר. אותם אנשים הם אנשים ארציים שרוצים לחוות עושר חומרי אחרי שנים של תשלום מיסים לא פרוגרסיביים. כמו כן, הם מאוד רצו להראות את העושר שלהם ולכן חלק מההנאות שאותן הם מחפשים הן אמנות, וכיוון שאין להם ידע בהתנהלות הגילדות הם פשוט דורשים אמנות.
המבנים החברתיים האלו דרשו אמנות חדשה, ששמה דגש על חיי החומר בעולם הזה, ולא על חיי הרוח. מקודמת תפיסת עולם ראליסטית המתעשרים החדשים עסקו בהבלי העולם הזה ולכן זה גם מה שהם רצו לראות עלה קיר. נוצרת שפה שמתאימה את עצמה לפטרונים החדשים שרוצים לראות משהו הגיוני וארצי (וכאן נולדת הפרספקטיבה). התאמה בין פטרון לסגנון.
התעניינות עמוקה וספציפית בעת העתיקה והקלאסית של יוון, שנתפסה כתור הזהב של ההיסטוריה האנושית, מתחילה במלומדים. אותם מלומדים ראו בתקופה שבין יוון הקלאסית עד לרנסנס כתקופה אפלה וכינו אותה ימי הביניים.
הפנייה היא מהמלומדים למתעשרים החדשים ולאו דווקא אל אנשי הדת. יש רצון להפיץ רעיונות ולהערכה לעולם הזה ולא רק לבא. פטררקה אמנם כתב בניב טוסקני אבל הטיף שיוונית ורומית הן השפות החשובות. הוא אומר שצריך לחזור למשו עשיר ומשמעותי יותר. פטררקה חיפש ומצא כתבים עתיקים של קיקרו (Cicero) ווירגיליוס (Virgil) כי הם התייחסו למשמעותו של אדם בעולם, ובעקבות הסופרים הרומים פטררקה בשיריו מפנה את תשומתה לב לרגשות המשורר. המשורר משתף רגשות לא דתיים ומחפש השראה אצל כותבים מהתקופה העתיקה ומוצא התייחסות לעולם הזה ומחייה את זה.
פלתון, יליד קונסטנטינופול ו מלומד איש ביזנטיון שביקר בפירצנה, הגיע מיוון והביא משם כתבים של אפלטון. היה מאוחר מדי לשנות את התפיסה הדפוקה שהשתרשה לגבי נשים בידי אריסטו, אבל היה בסדר לאמץ את האקדמיה.
קוזימו דה מדיצ'י שהתרשם מפלתון ולכן הוא רצה לחדש את מוסד האקדמיה בפירנצה.
הקמת האדמיה מהווה מרד במוסדות האקדמיה ששלטו אז, ומרד בתפיסת אריסטו ששלטה עד אז ומעבר לתורתו של אפלטון.
נאו-אפלטוניזם היא השקפה פילוסופית שעל פיה היקום מהווה מערכת היררכית של רשויות או מעגלים [ספירות]. היישות שבראש הפירמידנה היא השלמה והמלאה מכולן והיא משפיעה ומאצילה מתכונותיה על המעגלים שמתחתיה. כל מעגל שואב את קיומו מהמעגל שמעליו ומנסה להידמות אליו. ככל שהמעגל נמוך יותר בהיררכיה, כך הוא העתק פגום יותר של היישות העליונה, השלמה, המלאה והטהורה. בתחתית הפירמידה מצוי העולם החומרי – עולם העצמים שמתקיימים בחלל ובזמן שאותו האדם תופס בחושיו. היה קל לנוצרים מפירנצה לתרגם את הפילוסופיה הזו לנצרות – מראש הפילוסופיה זוהתה אצלם עם הדת, ואפלטון נראה להם כמי שהקדים את ישו.
על פי פצ'ינו – מי שלמד יוונית ותרגם את כתביהם של הפילוסופים העתיקים, המבנה ההירכי של היקום הוא:
אלוהים
השכל המלאכי
הנפש הרציונלית
האיכויות
החומר
האדם כיצור רציונלי תופס בסדר זה את המקום האמצעי בין לאלוהים לחומר. חומר- משהו היולי וחסר כל צורה. האיכויות והתכונות מעצבות את החומר ומהוות את הבסיס לחלוקת העולם החומרי למינים ולסוגים [אדום, קשה, חייתי].
בתקופה זו נשכרים אנשים רבים לתרגם כתבים מיוונית, והקלאסיקה בכלל גרמה לתנופה בחיי הרוח בעיר. מלומדים כותבים את ההיסטוריה הפלורנטינית מחדש. הם מכתיבים את הטון החברתי שהופך להיות כוח מלכד, ומי שמחוץ למעגל הזה, מחוץ לאופנה ולא רלוונטי. אותם מלומדים גם מלמדים את ילדיהם של העשירים. הפטרונים החדשים שולחים את ילדיהם ללימודים הומניסטיים כי פתאום זה חשוב. פתאום דואגים לשלמות האישיות כאדם (חבל שלא היה להם את פרויד). יש הרחבה של עיסוקי האדם והוא לא רק נפח או נגר או חייט, עכשיו הוא כולם ביחד ותופר קרשים מלובנים. עושר חומרי נהיה רלוונטי ומעודדים את האדם לטפח את עצמו. האדם הופך להיות אוניברסלי – השאיפה של החינוך בעת הרנסנס. הוא מוזיקאי, צייר, מתמטיקאי, תאולוג, חובב ספורט [ועושה את זה תוך כדי שהוא מכין
שיעורים ורוכב על אופניים בזמן שהוא שוחה]. עד אז, החינוך היה מועט ובמנזרים לדת.
נכנסת אופנה של כתיבת ביוגרפיות. היסטוריוגרף לכל איש. הביוגרף [האנונימי] של אלברטי כתב בהשראתו עליו מה נדרש מאיש רנסנס.
האדם במרכז – בו משקיעים.
(למרות שרנסנס היא תופעתה של שכבה קטנה ומצומצמת של פטריאצט עירוני ומתעשרים חדשים, ולרוב האנשים לא באמת היה כסף להשקיע בכל כך הרבה חינוך.)(והוא גם תרבותי בלבד. רוב התחומים האחרים כמו מדיני וכלכלי היו בשפל בגלל מלחמות.)
יצירה שמציגה את חלק מהשינויים החברתיים היא:
מריה יושבת על כס מלכות שנראה כמו הקולוסאום [חזרה לקלאסיקה].
במאה ה-13 מריה מקבלת תפקיד גדול יותר בגידול ישו ובאלוהות הנוצרית והכינוי שניתן לה ברנסנס הוא 'מאסטה' (maesta).
ג'וטו – מבשר הרנסנס
לפני ג'וטו אפשר לראות בתבליטי דלתות כנסיות בד"כ את יום הדין האחרון, ואחד החטאים היותר פופולריים, הוא חטאם של אדם וחווה. דלתות הכנסייה מצהירות לנכנס לאן הוא עומד להיכנס, מהם החוקים, ומה יקרה לו אם הוא לא ישמור עליהם. דלתות הכניסה המרכזיות הן במערב כשהכניסה היא לכיוון מזרח. הליכה לכיוון האור והמערב הוא עולם המתים (עוד העתקה של נוצרים, והפעם ממצרים, שסידרו למשל את מבני הקבורה שלהם ממערב לנילוס). הנצרות שמה למאמין את החטא בצורה ברורה מול הפרצוף, אבל הכל מוצג בצורת סכימה, בלי נטורליזם בכלל. כי זה לא מה שחשוב. השפה הסימבולית היא החשובה. האמנות משרתת את הסיפור הדתי ויש לה מטרה. הדגש הוא על תוכן הסיפור ולא על ערכיה של האמנות עצמה.
הקתדרלה של אותון, בטימפאנום – גיזלי ברטוס (נדיר באותה תקופה לדעת מי האמן, gislebertus)*
נותן תפישה של סדר שקיימת בנצרות ובמערב. תפישת הטוב והרע. מצידו הימני של ישו הם אלה שיקומו לתחייה. הטובים שיקומו לתחייה יזכו לחיי נצח. מצד שמאל הם הנידונים.
דמותו של ישו: יש הילה עם צלב המבדילה אותו מקדושים אחרים. נמצא בצורה שמקיפה אותו ומבודדת אותו על כס מלכות. יושב חזיתי במרכז הקומפוזיציה.
תיאור הנידונים – אלה שלא יקומו לתחייה.
המחכים: אלה שכראה דינם יהיה רע, לפי העובדה שהגוף של כולם מעוות. יש עיסוק ביום הדין האחרון והנידונים משתלטים על הקומפוזיציה. רוב הקומפוזיציה מתארת זוועה.
הרבה אמנים אהבו להתעסק בנושא של יום הדין האחרון שם אפשר לצייר מה שרוצים ואפשר לתאר רגשות.
יש תיאור ויזואלי שלא יהיה ספק מי הטוב ומי הרע: בצד הרעים יש ידיים ארוכות שמופיעות משום מקום, האנשים ערומים מסכנים ומכופפים. השקילה במאזניים ע"י מפלצות ששייכות לעולם הרשעים. לעומת צד הטובים שם האנשים זקופים וידיהן מושטות לעזרה.
התיאור אקספרסיבי. תיאור בולט עם משחקי אור וצל שמעצימים את הדרמה ויוצרים דינמיקה.
הדמויות מתארות שפה ורעיונות לא אנושיים אלא רוחניים, אז האנשים דקים – לא החומר בגופם הוא שחשוב, אלא הנפש. לגוף אין מסה ונפח. אבל הכל סכמתי ומוכתב.
ג'וטו – קפלה ארנה בפדובה
ג'וטו גר וחי בפירנצה והזמינו אותו, אישית, ישירות לבוא לעבוד לא רחוק משם בפדובה. קפלה היא תא תפילה פרטי בקתדרלה, אבל ברנסנס יש נטייה לבנות קפלות קטנטנות ליד הבית. תפיסת הארכיטקטורה היא עדיין גותית-איטלקית:
ג'וטו מוזמן לצייר את פנים הקפלה והוא מי שמיוחסת לו שיטת הפרסקו. ג'וטו היה אדם מיוחס בעל משרות ועבודות עירוניות רבות. היה לו רכוש וכסף. הוא היה אדם מפורסם ובעל נכסים. הוא מוזמן באופן מיוחד מהגילדות. כשזה קורה זה מתחיל את תהליך ירידת הכוח של גילדות ימי הביניים. כשהגילדה הייתה חזקה לאמן היה פחות חופש כי היא הייתה מתנה את תנאי העבודה, גודל, זמן וסגנון היצירה, ואז מעמדו של האמן היה חלש.
קיר יום הדין האחרון:
התבליטים נמצאים בד"כ המערב. "דע לאן אתה הולך". תפישה של מוסר: "טוב ורע, שכר ועונש". זה מה שרואה מאמין שבא לכנסייה. ג'וטו מתחכם ושם את הפרסקו בקיר המערבי, אבל רק כשיוצאים מהקפלה רואים את הפרסקו, ולא כשנכנסים אליה, בצד הפנימי של הקיר המערבי. ככה שהדבר האחרון שהאדם שיוצא מהקפלה רואה זה יום הדין האחרון. האמן הרשה לעצמו לשנות הסדר של שנים, ושינוי של מקום, הוא גם שינוי תוכן. יש שינוי של סדר עדיפויות.
בימי הביניים יש הרגשה של צפיפות. קשה להבחין מי זה מי. יש הרגשה של יותר רעים מטובים.
יש חידוש מבחינת הקומפוזיציה. פה הרעים מקובצים בפינה אחת. הדין דין צדק. שליחיו של ישו איתו. זה מאזן. זה לא אוטורטיבי. יש המון ניצולים. מריה עוזרת להם. כל הסיטואציה יותר הומנית. יש אוויר מסביבם (ולא זהב כמו היצירה הביזנטית למטה). הכל מאוזן ושיוויני. הכל מסודר. צבא של מלאכים שעוזרים בדין.יש איזון בין הצד של הנידונים לצד של הניצולים. התיאור מאוד רציונלי. קודם התיאור היה אמויונלי והיה אמור לעורר רגשות של פחד. פה, בגלל שזה כל כך שכלתני, יש משהו הרבה יותר רגוע ופחות מעורר רגש.
בגהנום אנשים קטנים יותר ונורא רע להם. יש תאורים עסיסיים של עוזרי השטן דוחפים את האנשים למטה. אבל התיאור מאוזן ואין צד אחד שמשתלט מבחינת הקומפוזיציה, בניגוד לטימפאנו ששם יש השתלטות קומפוזיציונית של הרעים.
ידו הימנית של ישו פתוחה אל אלה מברך, והיד השמאלית מצוירת עם גבה אל הנידונים.
סקרובני הוא סוכן עשיר שאביו היה מלווה בריבית והיה ידוע בשחיתותו. בנו מנסה לכפר על חטאיו של אביו והוא בונה את הקפלה כדי לקבל מחילה על פשעיו של אביו והוא מגיש את הקפלה לשלושת המריות (מריה האם, מריה מגדלנה, ומריה אחות יוסף). בגיהנום יש את הסיפור של יהודה איש קריות – זה שבעד כסף הסגיר את ישו. הוא תלוי עם שק זהב. יש את
התיאור הזה פעמיים כי יהודה איש קריות מזוהה עם סקרובני.
מצוירים גם נכבדי העיר שיקומו לתחייה לצד מלאכים. בינהם מצויר גם ג'וטו – רגע מדהים בתולדות האמנות – דיוקן עצמי ראשון. OMG.
העובדה שאמן מכניס את עצמו לציור שהזמין ממנו פטרון ומציב את עצמו ליד נכבדי העיר זה רגע מכריע!!!
מהרגע שג'וטו משנה את מה שהוא משנה אין דרך חזרה.
חלק מהקפלה מספרת את סיפור חייו של ישו, שנגמר בד"כ בחייו הארציים וכשמתחילים חייו האלוהיים.
הסיפור של יהויכים ואנה קצת מזכיר את סיפור אברהם ושרה, אבל זה רק כי אברהם ושרה מטרימים את הנצרות, כמו עוד הרבה סיפורים נוספים.
חידוש:
- נמחקו כמויות הזהב. יש כחול בתקרה וברקע שמייצג את המרחב הנטורליסטי ואת המציאות. זהו צבע אטמוספירי פיזיקלי.
- יש חלוקה למרובעים (מה שאלברטי { alberti} תיאר אחר כך כחלון). עד אז ישו היה פנטוקרטור בחלל מוגדר-לא-מוגדר שהיה כאילו קטן מלהכיל אותו, ועכשיו יש סיפור שלם בכל פריים.
- הקדושים נראים כבני אדם וג'וטו נותן להם תכונות של אנשים והם כבר לא רק סכמה.
.jpg)
http://arts-sciences.cua.edu/gl/images/safran_slides/Medieval_Art/12thCentury/TorcelloWestWallLastJudge.jpg
בין מלבן למלבן יש עיטור - שריד של גותיקה.
יהויכים אחרי ביקור בבית המקדש אצל הרועים שלו:
יש פה ראליזם פסיכולוגי – סיטואציה רגשית. יש נסיון לתת לאדם מסה ונפח. יש תחושה של מבוכה ונסיון לראליזם. הסיטואציה באה לרגש.
יש ידיעה שהציור משפיע על הצופים וג'וטו מחבר זוג עיניים של אחתה דמויות לצופה כשהיא משירה מבט.
אין דחיסות ויותר מדי דמויות.
יהויכים מבושר על יורשו והולך לשער הזהב בירושלים, שם הוא פוגש את אנה:
יש ביטוי של רגשות אנושיים אצל קדושים: יש להם נוכחות פיזית של בני אדם אמיתיים. הם לא סכמתיים ופרונטליים. מאחוריה יש גברות ואנשים עמידים. הדמות בצד – סתם מישהו שנקלע לסיטואציה. ג'וטו מכניס את החיים ואת המזדמן. יש ויתור על הקדושה ועל הסימליות.
http://www.intofineart.com/admin/images/new6/GIOTTO%20di%20Bondone-658947.jpg
סצינת הקינה
סצינה זו הולכת ומתחזקת ברנסנס ומצטמצמת למקום קינתה של מריה על מות בנה, מה שיהפוך לפייטה.
כל משפחתו של ישו וקדושים אחרים בוכים על מותו של ישו. יש קצת פנטזיה וקצת נטורליזם, עם כל המלאכים שבוכים.
ג'וטו לא מפחד לשים דמויות עם הגב לצופה. הקדושים לא תמיד פרונטלים.
יש תפיסת חלל שונה – היא מעידה על כך שאולי משהו באמת קורה אם כולם משתתפים בסיטואציה הזו, ויש לצופה תחושה שגם הוא בה – כמו כולם שמרכינים ראש לישו, גם הצופה מרכין ראש אליו.
יש בניה דרמטית של הקומפוזיציה. בלי לשים לב, הצופה הולך לאן שג'וטו מוביל אותו.
כל זה בניגוד ל....
ארוחה אחרונה
יש פה היררכיה של גודל ופרספקטיבה מעמדית. הגדול והגבוה הוא החשוב ולא משנה אם במציאות מישהו אמור להיות גבוה ממנו. הפרספקטיבה המעמדית משתנה לפרספקטיבה אופטית.
יש גם מצב של שימוש בפריסה בצורה שלא מאפשרת הסתרה או הקצרה.
ג'וטו הגאון והכל יכול מכניס הסתרה אופטית. יש נקודת מבט אחידה. היא עדיין לא חד מגוזית ועדיין לא מדעית, אבל זהו הקדם רנסנס. ג'וטו לא היה ברנסנס המוקדם כי אמנם הוא הצליח לתאר את נפחן של הדמויות, אבל שאר הסביבה היוותה יותר סמל של אובייקטים מתיאורים ראליסטיים.
הוא גם במקרה נציג האסכולה הפלורנטינית.
סימונה מרטיני (simone martini) De annunciatie , טמפרה על לוח, 1333,
צ'יקווידתיכון גותי מחודד ומוזהב בעל קישוטיות גותית. הדמות של מריה ביזנטית והשפה הישנה קיימת פה. אבל בכל זאת יש מאפיינים חדשים.
ציורי לוח הם קרובים יותר לאדם ופחות מאיימים. זה בגובה העיניים וזה חפץ שהוא לא קבוע. הלוח בגודל אנושי. אבל הוא בכל זאת חפץ פולחן והתפיסה הנוצרית היא שיש לו תפקיד מיסטי.
למרות שהשפה ביזנטית, יש דגש על תופעות אופטיות ופרטים נטורליסטים. למשל בגד המלאך שמתנפנף ברוח. הסיטואציה הבין אישית בינהם היא לא פורמלית, סמכותית וחסרת חן, אלא יש משהו נעים בינהם.
כמובן שתולים פה רמזים פוליטים: הסמל של סיינה הוא שושן צחור, ולמרות שהבשורה הייתה באביב ואמור להיות שושן צחור, בגלל שפירנצה במלחמה עם סיינה, המלאך מביא זית.
מרטיני חשוב לרנסנס כי יש שרשרת אירועים.
1) הוא נוסע לצרפת ומביא את הסגנון עם הטיפה נטורליזם שלו לשם ולאירופה בכלל.
2) פורצת המגפה השחורה ומעלימה את הסגנון הזה.
3) נפוץ הסגנון הגותי הבינלאומי.
4) אחרי שהמגיפה גרמה לרגרסיה באיטליה, הסגנון המתקדם יותר חוזר מאירופה בחזרה לאיטליה.
סיינה כבירת אמנות דועכת אחרי המגפה השחורה. קמות שתי תופעות חדשות אחרי השפע וההתפתחות של המאה ה-14:
¨ דתית-רגרסיבית שמסתכלת אחורנית לתפיסות האמנותיות שהיו.
¨ דגש חזק על שכר ועונש.
בחצרות העשירים החדשים: הם מאמצים גינונים של אנשי אצולה והם מדגישים את ההיבטים של הנאות החיים עם הרבה דגש על פאר ועושר (הסגנון הגותי הבינלאומי). האמנות היא דתית אבל מסווה הרבה עושר. הנושא האהוב באיטליה הוא חכמי קדם.
gentile de fabriano:
הדגש הוא על הבדים והחומר, למרות שזה ציור לוח ומזבח.
אחד ההבדלים בין הגותי שלפני הרנסנס לגותי של הרנסנס הוא העובדה שזה של הרנסנס יותר שכלתני ופחות עושה מניפולציות רגשיות.
יש פה דגש על עולם חילוני, וזו התופעה החדשה בסגנון הגותי הבינלאומי. האדם במרכז. זוהי תופעה של הרנסנס המוקדם.
הרנסנס המוקדם
סגנון הרנסנס המוקדם נחשב לבסיס הרנסנס שיבוא אחריו (הרנסנס בשיאו).
ג'ורג'יו ווזרי (giorgio vasari) היה ההיסטוריון הראשון של הרנסנס והוא חי במאה ה16. הוא כתב ספר בשם "חיי המאנים הנהדרים ביותר". הוא ההיסטוריון הראשון של האמנות והוא כתב בספר שלו מי הם האמנים שקבעו את סגנון הרנסנס, את מי צריך לחקות ומי ראוי לצפייה. הוא מחק את הסגנון הגותי הבינלאומי.
מתחיל להתחולל מאבק על מי קובע את הטון – מה יכנס להיסטוריה ומה לא.
יש מאבק בין הפופוליסטי והקיטשי – הסגנון הגותי הבינלאומי, לבין הסגנון השכלתני, הנטורליסטי, שחוזר לקלאסיקה, הרנסנסי. לרוע מזלם של הגותים, הביוגרפיות וכתיבת ההיסטוריות היא תופעה רנסנסית, אז היא בחרה לכתוב על תופעות רנסנסיות.
ווזרי אמר על התופעה החדשה של אמני הרנסנס במאה ה-15:
"הם [האמנים] העשירו אותו [את הסגנון החדש בפירנצה] מעת לעת בהמצאות חדשות, קישוטים וחן, היה זה סגנון חדש של ציור בצבע, של הקצרה, גישות הנאמנות לחיים, פירוש מדויק ביותר של רגשות ותנוחות של דמויות, ושאיפה תמידית להעתקת הטבע בדרך ריאליסטית יותר ויותר."
"סגנון שבו הבעות הפנים של הדמויות כה יפות בנאמנות שלהן לחיים [...]. האמנים ניסו לברוא מחדש את שראו בטבע. לא להוסיף ולא לגרוע ממנו. ביצירותיהם הפגינו התבוננות קפדנית והבנה."
כי לפני הרנסנס הם לא היו מתבוננים.
[הרצון לצייר בטבע] "עובדה זו עודדה אותם לקבוע חוקים מדויקים לפרספקטיבה. ליצור הקצרות בדמות המדויקת. הם המשיכו את התהליכים בהתקדם לעבר הבחנה בין אור וצל. הם חתרו לייצג תופעות מציאותיות למשל: עצים, נופים, דשא, פרחים, כל תופעות הטבע."
ווזרי במאה ה-16 יכל להבחין שקורה משהו אחר באמנות בתחילת המאה ה-15. הרבה מהעבודות הוא יכל לראות – הוא הלך והסתובב וכתב על מה שהוא ראה. וזארי הדגיש שהישגו של הסגנון החדש הוא התיאור הנאמן לטבע ולמציאות, לאדם ולסובב אותו.
מזצ'ו היה הראשון שהציג את ניצני סגנון הרנסנס.
האחים לורנצטי התאימו את הפרופורציות של הדמויות למבנים האדריכליים בהם הן הוי ממוקמות.
אבל אחדות מיחברית של מבניות עקבית של התמונה לא נעשתה אצלם עוד מנקודת מבט אחת. זה קורה רק במאה ה-15. הראשון שעשה זאת בציור היה מאזצ'ו.
המייק-אובר של מזאצ'ו
מריה וישו התינוק והקדושה אנה, 1424, מאזצ'ו (masaccio)
קל לראות שמזאצ'ו מגיע ממסורת גותית וביזנטית. יש תחושה של ראליזם ונפח ואור וצל. הדמויות נראות נפחיות ותלת מימדיות. יש דמויות מסוימות ולא סכמתיות. יש הקצרה. בתחילת דרכו הוא משלב מסורות קיימות ומפתח את הסגנון של ג'וטו באסכולה של פירנצה. למרות הרגרסיה, מזאצ'ו יכול לראות את הישגיו של ג'וטו.
יש חזרה לתפיסות של ציור מפיסול ולא מראייה.
קפלה ברנקצקי, כנסית סנטה מרייה דל קרמינה, פירנצה, 1426-28.
משפחת ברנקצ'י הייתה משפחה עשירה בפירנה. באותה תקופה אנשים רבים שילמו חובות מלחמה. הציור הזה מתעסק במס שישו היה צריך לשלם לנציב הרומאי ישו שולח את התלמיד שלו לתפוס דג זהב ויש נס והם מוצאים את הכסף כדי לתת לנציב הרומי.
חידוש: ההילות כבר לא אור שטוח, אלא מעיין אובייקט. זה מוריד מהסימליות של ההילה.
דרך הארכיטקטורה החלל מובנה והפרספקטיבה מובילה לדמותו של ישו. ישו חשוב יותר רק בצורה מרומזת! הארכיטקטורה ולא בצורה ברורה של היררכיה מעמדית. הוא כמו כולם מבחינת תכונות הגוף שלו.
עדיין יש דברים לא מסודרים כמו הנוף, שהתחיל רק כשישים שנים קודם לכן, והמבנה עוד לא נראה מאסיבי מספיק. הוף והארכיטקטורה פחות ראליסטים מדמויות האדם ויותר מסורתיים. מאפיין מסורתי נוסף הוא תפיסת המגילה: פטרוס חוזר שלוש פעמים בציור. למרות שיש כאילו שלושה מצבי זמן מאזצ'ו מאחד אותם.
אבל הדמויות נראות כבני אדם. כל דמות היא טיפוסית ולכל אחת יש הבעת פנים אחרת.
יש חלל אשלייתי פנימי לציור ולא זהב.
בפעם הראשונה יש פרסקו שיש בו דגש הומני של קדושים שמופיעים כבני אדם שמתנהגים כבני אדם ומגיבים בצורה אינדיווידואלית. אין יותר סכמה ופרונטליות. הדגש הוא על:
¨ האדם וההתנהגות שלו ועל ההומניזם, התנהגויות ומחוות גוף.
¨ חזרה לקלאסיקה: קשת עגולה ולא מחודדת. ארכיטקטורה ששואבה מרומא הקלאסית. הביגוד גם מנסה לחקות.
¨ תיאור נכון: יש רצון לתאר מתוך התבוננות ובפרספקטיבה את הדמויות בחלל.
יש נסיון בציור הזה להראות שזה טוב לתת מס כמו שישו נותן מס.
קפלה מזצ'ו, מזולינו (נציג הגותיקה הבינ"ל, masolino) ומזאצ'ו.
מזולינו מתאר את החטא הקדום. הרגע שבו אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת. זה חוזר בכל ימי הביניים [כאמור, זו סצינה פופולרית]. זוהי האופציה היחידה לתאר עירום בנצרות.
בקלאסיקה התפיסה היא NUDE – יפה מושלם צעיר ואלגנטי, וגם בעל BMW.
יש תחושה של התבוננות. לא ידוע אם הם מפוסלים או מהמציאות, אבל הגבר מתחיל להיות משכנע. האשה נראית גברית וחסרת נפח.
מזצ'ו מצייר את הגירוש. יש צבעוניות עשירה, ויש רגש שבא לידי ביטוי בהבעות הפנים ותנוחות הגוף. י עיסוק בפרספקטיבה, אור וצל מהעולם האנושי, ויציאה למדבר ולשממה. דמותו של הגבר נכונה אנטומית – יש מודל.
השילוש הקדוש, 1427, מזצ'ו, פרסקו.
יש פרספקטיבה ותפיסת חלל לא סימלית! יש אשליה של בור בקיר ויש תחושה של חלל אמיתי שם. יש ציור של ארכיטקטורה.
הקומפוזיציה אמיתית. ישו סתם גבוה יותר אבל לא גדול יותר. האב הכי גבוה. הרציונל לגובה לא נובע מפרספקטיבה מעמדית אלא אופטית.
יש ארכיטקטורה קלאסית. העמודים עם וולוטים (?) יונים ועם כותרות יוניות. יש קשת, מדליונים, פילסטר, כותרת קורינטית, קורניס, קסטות. על העמודים יש פסי קונלוכות. [נראה מי הולך להיות המותק שהולך לכתוב פירוש לכל אחד מהמושגים האלה ולתת לכולם לפני הבגרות:].
מה שקרה זה שמזצ'ו ועוד כמה חברים (ברונוסקי ודונטלו – bronosky & donatello) נסעו יחדיו לרומא ומקרו ובדקו איך נראים השרידים, הקשרים בין עמודים לקשתות וכו'.
יש החייאה של העת העתיקה, שיש רק שרידים ממנה.
יש חלל פרספקטוני אמין ויש מיקום מדויק של הדמויות. יש הרמוניה בין הדמויות לארכיטקטורה. יש שש שכבות פרספקטיביות. יש האחדה של נקודות מבט לנקודת מבט אחת. יש אחדות מיחברית של מבניות עקבית של התמונה. האשלייה כל כך גדולה שיש הרגשה של התאחדות לאותה מציאות. יש לקיחה בחשבון של נקודת מבטו של הצופה והכל מותאם אליה. יש נקודת מגוז והפרספקטיבה מנסה לתאר חפצים בחלל בצורה שתהיה זהה לעין האנושית. הא מבוססת על כך שקוים מקבילים במציאות צריך לבטא בקווים אלכסויים בציור בגלל העיוותים האופטיים שהעין יוצרת כדי להבין את המרחק [פסי רכבת לא באמת נפגשים].
השילוש הקדוש: האב, רוח הקודש (בצורת יונה) וישו. הוא מופיע יחד עם הסצינה המקובלת של הצליבה. יוחנן המטביל לשמאלו של ישו ומריה לימינו של ישו.
יש כאן גם תורמים שהושתלו בתמונה כי הם חושבים שלהיות פטרון עבור אמנות-כנסייה יגאול אותם בעולמם הבא.
למטה יש ציור של סרקופג (sarcophagus). ארון הקבורה מצויר ועליו מצויר שלד ומעליו כתוב (תרגום חופשי): פעם אני הייתי כמוך, ויום יבוא ותהיה כמוני.
זה נקרא ממנטו מורי (memento mori) – זכור את יום המוות. הואניס וניטס (Vanity) מתחיל פה. יש לזכור את יום המוות ולא להשתולל יותר מדי.
החלוקה למישורים מסמלת את שלושת העולמות - עולם המתים (השלד), עולם החיים (הפטרונים), ועולם הרוח, האלוהות. השלד, מלבד איזכור למוות, מזכיר למאמין כי הגאולה תבוא רק בגלגול הבא, וזאת בעזרת האמונה.
שלושת עקרונות הרנסנס באים לביטוי ביצירה זו. את "התיאור הנכון" - השאיפה לריאליזם בציור, ניתן לראות בתיאור האנטומי המדויק של גוף ישו העירום, ובהבעה האינדיבידואלית שהאמן עיצב לדמויות. בנוסף, האמןיוצר אשליית עומק מהימנה בעזרת הקצרה והסתרה, ובעזרת טכניקת הפרספקטיבה המדעית, בה ניתן להבחין בקווי הגומחה שמתאספים אל נקודת מגוז ברגליו של ישו - בערך גובה עיניו של הצופה בפרסקו. אלמנטים נוספים שתורמים לתיאור הנכון הם הפרופורציות הנכונות בגוף הדמויות ובינהן (כדי להאדיר את הקדושים פטרוני היצירה לא הוקטנו, כנהוג בימי הביניים, אלא צוירו כורעי ברך), המרקם האשלייתי של הקפלים בבד הבגדים, והעידר טביעת ידו של האמן מהתמונה - משיכות המכחול אינן ניכרות.
החזרה לעת העתיקה מתבטאת בציור הגוף העירום, שכן התרבות היוונית-רומית ראתה בעירום ערך, ובשימוש הנרחב באלמנטים ארכיטקטוניים קלאסיים - הגומחה, הקשת והפליסטרים (העמודים השטוחים) בעלי הכותרות הקלאסיות. את ההומניזם ניתן לראות בהכללתם של הפטרונים בתמונה, בעיצוב ההבעה האינדיבידואלית לכל דמות, בניגוד לנהוג בימי הביניים, בייצוג הקדושים של הדת הנוצרית, וישו במיוחד, כבני אדם ולא ככל יכולים.
השאיפה לתיאור הנכון: הפרספקטיבה
הנכונות הצורנית נקבעת על ידי העיקרון שיצרית האמנות לא באה לתאר את הטבע אלא באה לתאר את הטבע כפי שהוא מצטייר ברשתית העין. לכן לא מספיקה אנטומיה, אלא צריך להסתכל על כל מה שטבע, כולל עיוותים ויזואליים. יש רצון בתיאור ציורי נכון. מידת נכונותה של התמונה היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית כי היא נובעת מנקודת מבטו של אדם אחד.
בציור הרנסנסי נוצר מרחב שהוא נוצר בעזרת חוקי הפרספקטיבה. הוא מציג עומק אשלייתי.
שיטת הפרספקטיבה החד מגוזית הייתה השלב הראשון בהשתחררות מהמסורת הביזנטית והובילה אל תחילת התיאורים הנכונים של החלל שאפשר לפגוש ברנסנס בשיאו.
לפי כלליה של השיטה של הפרספקטיבה המדעית עצמים שמצויירים אמורים להיות לפי כללים שלאמורים ליצור בעיני הצופה אשליה של מרחב בר מדידה שכפוף לחוקי הפיזיקה וההגיון.
בוטיצ'לי פעל בפירנצה בחצר בית המדיצ'י. בחצר זו התאספו האינטלקטואלים הגדולים של איטליה והקימו שם את האסכולה הניאו-אפלטונית. בוטיצ'לי מתחבר דרך היופי לאלוהות. בוטיצ'לי מביע את היופי ודרכו את עקרונותיו הדתיים.
כמו כן לתרבות בפירנצה נכנסת דמות חדשה, נזיר קתולי בשם סוונארולה. הוא טען כי כל הציירים הם כופרים והערצת היופי היא חטא, כי הכמיהה ליופי היא הכמיהה ליופי הגוף ולא לאלוהות. כך ערער את שלטון המדיצ'י, שכן הטיף נגד חיי המותרות. בני המדיצ'י דאגו כי סוונארולה יועלה על מוקד במרכז העיר. כתוצאה מכך בוטיצ'לי הפך לנוצרי אדוק ושרף רבות מציוריו.
הפרימוורה (האלגוריה על האביב), סאנדרו בוטיצ'לי, 1482, טמפרה על לוח.
הציור הוא בצורת טריפטיכון. האירוע מתרחש בגן פורח באביב- התעוררות האביב. התמונה מתארת את המעבר בשלבים אל היופי, אל האביב. הדמות הכי ימינית מסמלת את החורף והרוח (זפיר), והיא אוחזת בנימפה הנקראת כלוריס, בפיה פרח, והיא מסמלת את האביב. היא נהפכת לפלורה עטורת שמלה עם פרחים. באמצע היצירה עומדת ונוס הדומה בתנועתה ובצבעי בגדיה למריה, כמו כן יש לה מעל הראש מעיין הילה באמצעות החלל שמעליה (חצי קשת). מעל לונוס השמימית יש מלאך אשר מכוון את חצו לאחת הגראציות מצד שמאל המזכירות את השילוש הקדוש. חצו של המלאך מכוון לגראציה הצנועה, העומדת עם הגב אלינו ומסתכלת לכיוון שליח האלים- מרקורי, האוחז בידו את סמלו שלו ומכוונו לענן הנמצא מעליו, שהוא גם סמל הרפואה, ובכך מרמז גם על בית המדיצ'י (מדיצינה= רפואה).
התמונה ניתנה כמתנת נישואין לאחד מבני המדיצ'י. התמונה כמעיין מסמלת לחתן כי קיימת אהבה ארצית ומלאת יופי ואלו הן הגראציות, אבל האהבה העליונה, היא האהבה השמימית, הרוחנית, והיא פלורה (האהבה לדת).
תפקידו של האדם הוא להיחלץ מהפיתויים והדחפים הנמצאים בעולם הזה ולהגיע ליופי שאינו תלוי בזמן (האהבה השמימית). יש בציור שאיפה ליופי ולאידיאליזם. בוטיצ'לי מתאפיין בקו המתאר הברור והנקי שלו, אין לו שום עיניים בדוק אנטומי. החייאת היסודות הקלאסיים הם בתכנים המופשטים של היצירה ולא בעצם היצירה.
קומפוזיציה מאוזנת, המרכז ברור לחלוטין, לכל פרט אוטונומיה, צורות סגורות, כל איבר מוחצן בפני עצמו. היצירה סגורה בתוך עצמה- הענפים סוגרים על התמונה.
הולדת ונוס, סאנדרו בוטיצ'לי (botticelli) , 1485, טמפרה על קנווס.
ונוס השמימית נולדה ע"י אביה אורנוס (אל השמיים), כאשר גאיה ילדה לאורנוס מס' בנים, ואחד הבנים סירס אותו ואיבר מינו נפל לים בקפריסין ויצר את קצף הגלים שממנו נוצרה ונוס.
הצדפה עליה עומדת ונוס היא סמל לנצחיות. מימין ניתן לראות את אחת הנימפות עם הגלימה האדומה מתכוונת להלביש את ונוס בהגיעה את החוף, ומשאל זפירים הנושפים כדי להביאה אל החוף.
הקשר להחייאת היסודות הקלאסיים מתבטא בקשר לנצרות, כאשר בוטיצ'לי לקחת את הקונבנציה הציורית הקלאסית של הטבילה והעביר אותה לציור המתקשר להולדת ונוס. היצירה מסמלת את החיבור בין העולם הקלאסי-פגאני לנצרות. במוקד היצירה עומדת ונוס המסמלת את היופי כבבואה אלוהית.
רקע הים והנכונות הציורית לא עניינו אותו כלל, הוא מעוות את הדברים כדי ליצור את היופי האלוהי.
דיוקנואת הדוכס והדוכסית מאורבינו, פיירו דה לה פרנצ'סקה (PIERO DELLA FRANCESCA), 1465-66, טמפרה על לוח.
דיוקנאות של צדודית המושפעים מהמטבעות והמדליות הרומאיות. דיוקנאות הצדודית מראים את פני המודל בצורה מעט מופשטת אך הם מקנים לו תכונות סמכותיות ומלכותיות. דיוקן הצדודית הוא בסיס לתיאור הפנים אך מוסר מידע מקוטע מעט על האדם המתואר. המטרה העיקרית שעמדה בפני פיירו בציור דיוקנאות הדוכס ואישתו הייתה ליצור דימויים אמנותיים שבאמצעותם יוקרנו לצופה הסמכותיות של הדמויות ותכונותיהם המורות בדרך סמלית על מעמדן הגבוה בחברה. על כן צייר אותם בדיוקנאות צדודית, מעבר לכך דיוקנאות הצדודית נכפו על פיירו מכורח נסיבתי: באחד מקרבות האבירים שהשתתף (על מנת להרשים את אחת מהדוכסיות) פגעה חרב בצד פניו הימני של הדוכס, עקרה את עינו, שברה את אפו, והשחיתה את מראהו. פיירו ניצל את ההכרח ויצר דיוקנאות קשורים זה לזה באמצעות הפנייתם זה אל זה.
את דיוקן הצדודית הציג פיירו בקשר חדשני לדיוקנאות הרגילים: מיקם את ראשי שתי הדמויות על רקע נוף פנורמי מרשים, כשפניהם גדולים וקרובים למישור הקדמי של התמונה ובכך נראים כחולשים על הנוף, כמעיין מטאפורה חזותית לשלטונם הממשי על נופה של אורבינו וסביבותיה. הדמויות חמורות הסבר חולשות על הנוף והטבע כשהן מקרינות כבוד.
פיירו הצליח לתאר שטח פנורמי על-פני ציור קטן ממדים. פיירו הניח את קו האופק מעט מתחת לאמצע הרקע וכתוצאה מכך מהווים פני הדמויות מעיין צלליות המורכבות על המשטח הרחב של השמיים הכחולים.
פני הדוכס כהים מפניה של הדוכסית, ומבחינת בגדיהם המצב הפוך.
חגית הראתה גם את זה בשיעור אבל עליו אין לי פרשנות:
הרנסנס בשיאו: בפוסט הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
