"העלייה לירושלים", ג'וטו, פרסקו
בציור יש עקרון של הסתרה אופטית. הרקע כחול כמו שמיים. השפה שפה רנסנסית חדשה של תיאור המציאות כפי שהיא.
ג'וטו טוען שהקדושים הם כמו בני אדם ולכן עקרונות הראיה חלים גם עליהם. יש הבדלים גדולים בין התפאורה לדמויות. הארכיטקטורה נראית דלה וריקנית והדמויות בעלות נפח. זה משום שהוא מצייר את התפאורה מתפאורה של תאטרון. ג'וטו מצליח לאחד את הפרספקטיבה לנקודת מבט אחת. הוא מצייר דמות מהגב ונותן ככה תחושה של חלל פנימי. יש האחדה של מקור האור.
הוא מתעסק בדברים הטריוויאלים, היומיומיים. האנשים נמצאים באמצע תהליך פשיטת הגלימה. יש התעסקות מאוד מדויקת של אור וצל, שבאה לידי ביטוי בעיקר בבד.
"אלגוריה של הממשל הטוב", אמברוזיו לורנצטי (Ambrogio Lorenzetti ,Allegory of Good Government), פרסקו בפאלזו פובליקו (ארמון העיר) בסיינה.
-לורנצטי ממשיך את דוצ'ו וג'וטו במאה ה-14.
-האומנות הנוצרית מתחילתה ועד תקופת הרנסנס הייתה דתית מאוד. הקומונות באיטליה היו מאוד גאות בהישגי צורת הממשל שלהן והחליט להנציח בצורת משל את הממשל. המשל מרובה משתתפים, וכל דמות בו סמלית. הרעיון לתאר בצורה אלגורית צורת ממשל במקום הבולט בעיר היה בעל חשיבות דמוקרטית. בפעם הראשונה ניתן לראות כיצד העיר מתנהלת בחייה היומיומיים.
הממשל הטוב מצוייר על הקיר המואר ביותר, באופן מכוון. האור סימבולי- ממשל טוב מביא אור לחיי האדם.
הדמות הבולטת היא דמות גבר ענק יושבת על כס מלכות. ביד שמאל יש לו מגן ובימין שרביט. מעל הראש שלו דמויות אלגוריות. הן מייצגות את המידות הטובות- אמונה, תקווה וחסד. יש כאן התחלה של הרעיונות ההומניסטיים של הרנסנס. לרגלי הדמויות התינוקות רומוס ורומולוס, מייסדי העיר רומא, מונקים על ידי זאבה. משני צידיו של השליט מוצגות האנשות של המידות הטובות העיקריות. העידן עידן הומניסטי, יש דגש על האנושיות.
מבחינה סגנונית של המשך של ג'וטו. הדמויות בעלות נפח ומסה. הרקע כחול שמיים. מצד שני יש את מסורת דוצ'ו בססגוניות והעומס.
~~~~~~~~~~~
התיאור הנכון
בתוך התיאור הנכון שלושה נושאים: פרספקטיבה, אנטומיה והבעה.
התיאור הנכון מלמד על כך שאומני הרנסנס רצו לתאר את מה שהם רואים באופן שיתאים לעין האנושית.
הפרספקטיבה
הנכונות הצורנית נקבעת על ידי העיקרון שיצרית האמנות לא באה לתאר את הטבע אלא באה לתאר את הטבע כפי שהוא מצטייר ברשתית העין. לכן לא מספיקה אנטומיה, אלא צריך להסתכל על כל מה שטבע, כולל עיוותים ויזואליים. יש רצון בתיאור ציורי נכון. מידת נכונותה של התמונה היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית כי היא נובעת מנקודת מבטו של אדם אחד.
בציור הרנסנסי נוצר מרחב שהוא נוצר בעזרת חוקי הפרספקטיבה. הוא מציג עומק אשלייתי.
שיטת הפרספקטיבה החד מגוזית הייתה השלב הראשון בהשתחררות מהמסורת הביזנטית והובילה אל תחילת התיאורים הנכונים של החלל שאפשר לפגוש ברנסנס בשיאו.
לפי כלליה של השיטה של הפרספקטיבה המדעית עצמים שמצויירים אמורים להיות לפי כללים שלאמורים ליצור בעיני הצופה אשליה של מרחב בר מדידה שכפוף לחוקי הפיזיקה וההגיון.
פרספקטיבה אווירית: - נחקרת לצד הפרספקטיבה החד מגוזית.
- עוסקת בייצוג תכונות האוויר, בשכבות האטמוספירה (איך נראה
הנוף מרחוק).
- הצבעים קרים ומטושטשים.
אנטומיה: בתקופת הרנסנס אומנים לא מסתפקים במראה עיניים והופכים להיות אנטומיסטים. הם חוקרים את הגוף האנושי ומחפשים את הסיבות למראה שלו. האומנים החלו לנתח גופות, והיו הראשונים לעשות זאת. הם היו הראשונים לגלות את מחזור הדם. פולה יולו היה האומן הראשון שניתח. גם דה וינצ'י היה אנטומיסט, ורואים ברישומים שלו שליה ועובר. אומנים גם החלו לעבוד לפי מודליסטים. הם עבדו מהתבוננות, בלי לייפות.
*ניתוח גופות נתפס ככפירה בדת והכנסייה אסרה זאת. דה וינצ'י כתב את כל ממצאיו בכתב מראה כדי להסתיר אותם.
הבעה: מרכיבי חן, גרציה, וקישוט. לתאר תיאור נכון לא רק את שפת הגוף אלא גם הבעת הציור כולו, עם השקיפויות והמרכיבים בו.
השאיפה לתיאור הנכון:
בוטיצ'לי פעל בפירנצה בחצר בית המדיצ'י. בחצר זו התאספו האינטלקטואלים הגדולים של איטליה והקימו שם את האסכולה הניאו-אפלטונית. בוטיצ'לי מתחבר דרך היופי לאלוהות. בוטיצ'לי מביע את היופי ודרכו את עקרונותיו הדתיים.
כמו כן לתרבות בפירנצה נכנסת דמות חדשה, נזיר קתולי בשם סוונארולה. הוא טען כי כל הציירים הם כופרים והערצת היופי היא חטא, כי הכמיהה ליופי היא הכמיהה ליופי הגוף ולא לאלוהות. כך ערער את שלטון המדיצ'י, שכן הטיף נגד חיי המותרות. בני המדיצ'י דאגו כי סוונארולה יועלה על מוקד במרכז העיר. כתוצאה מכך בוטיצ'לי הפך לנוצרי אדוק ושרף רבות מציוריו.
סנדרו בוטיצ'לי, "הערצת המאגים", 1470, ציור לוח.
בויטצ'לי הכיר את כללי הרנסנס במדויק. הוא השתמש בחלק מעבודותיו בארכיטקטורה (גם זה בדקדוק רב). עד 1470 צייר על פי הכללים ועל פי תיאור נכון, ומ1470 השתנה סגנונו לחלוטין.
-נושא היצירה: הערצת חכמי קדם.
-יש תיאורים דתיים: ישו התינוק, יוסף ומריה.
-הציור נמצא בכנסיה, והדיוקנאות של המזמינים שתולים בין המלכים.
כך הם קונים את מעמדם, דרך המקום הדתי שבציור.
-בצד ימין יושבים נכבדי העיר, ובינהם בוטיצ'לי בגודל מלא. (זו אחת הפעמים הראשונות שאמן הכניס את כולו ליצירה.)
-יש תיאור נכון:אנטומיה, פרספקטיבה והבעות נכונות. התיאור הומניסטי במגוון הדמויות.
-דמות האדם מלאה ונפחית,(למרות שברבים מציוריו של בוטיצ'לי אין אנטומיה נכונה).
-בוטיצ'לי יוצר קשר עם הצופה, והוא משמש כמתווך בין הדמויות לצופים.
-בוטיצ'לי (בדיוקן עצמי) מרכזי בציור (לעומת ג'וטו) ותובע מהצופים התייחסות. זה מראה על חיזוק מעמד האמן.
הפרימוורה (האלגוריה על האביב), סאנדרו בוטיצ'לי, 1482, טמפרה על לוח.
המזמין הוא בן למשפחת מדיצ'י .
הציור הוא בצורת טריפטיכון. האירוע מתרחש בפרדס עצי הדר - התעוררות האביב. העצים והענפים הסבוכים ממלאים את החלל. הגן המצוייר הוא בעל 42 סוג צמחים. יש הכרה גם בתכונות הסמליות של הצמחים (תרופות מרפא) וגם ביופי הריאלי שלהם. התמונה מתארת את המעבר בשלבים אל היופי, אל האביב. הדמות הכי ימינית מסמלת את החורף והרוח (זפיר), והיא אוחזת בנימפה הנקראת כלוריס, בפיה פרח, והיא מסמלת את האביב. היא נהפכת לפלורה עטורת שמלה עם פרחים. האביב מגיע יחד עם הפרחים.
באמצע היצירה עומדת ונוס הדומה בתנועתה ובצבעי בגדיה למריה. כמו כן יש לה מעל הראש מעיין הילה באמצעות החלל שמעליה (חצי קשת). ידה בתנוחת ברכה. מעל לונוס השמימית יש קופידון (אטריבוט לונוס) אשר מכוון את חצו לאחת הגראציות מצד שמאל המזכירות את השילוש הקדוש. חצו של המלאך מכוון לגראציה הצנועה, העומדת עם הגב אלינו ומסתכלת לכיוון שליח האלים- מרקורי, האוחז בידו את סמלו שלו ומכוונו לענן הנמצא
מעליו, שהוא גם סמל הרפואה, ובכך מרמז גם על בית המדיצ'י (מדיצינה= רפואה). לצידו עומדות שלושת הגרציות (גרציה=יופי, חן, חינניות). הן מייצגות את כל היופי שבעולם. אחת מסמלת פריחה, אחת שמחה ואחת את האור הזוהר.
שלוש מייצג הרמוניה. ונוס-מקושרת גם לנצרות וגם למתולוגיה. היא הפכה לונוס הומניטס (הרמונית, אוהבת אדם...) והיא אלגוריה לתכונות המוסריות שנחשבו בתקופה כמתאימות לאיש אצולה. היא מייצגת את עצמה דרך שלושת הגרציות.
ניתן להסביר את הציור לפי התפיסה הניאו אפלטונית: רק מתוך תפיסה זו אפשר ליצור הרמוניה בין נצרות ומיתולוגיה, מתוך ריבוי פרטים ביצירה.
התפיסה הניאו אפלטונית נובעת מהעיסוק בתרבות יוון. כאשר גילו את כתביו של אפלטון.
אפלטון מדבר הרבה על ארוס-אל האהבה, אשר חורג מהעולם הזה ומחפש יופי ושלמות. לפי אפלטון העולם הזה הוא חיקוי לעולם מושלם. הציור הוא חיקוי של החיקוי (של העולם המושלם).
התמונה ניתנה כמתנת נישואין לאחד מבני המדיצ'י. התמונה כמעיין מסמלת לחתן כי קיימת אהבה ארצית ומלאת יופי ואלו הן הגראציות, אבל האהבה העליונה, היא האהבה השמימית, הרוחנית, והיא פלורה (האהבה לדת).
תפקידו של האדם הוא להיחלץ מהפיתויים והדחפים הנמצאים בעולם הזה ולהגיע ליופי שאינו תלוי בזמן (האהבה השמימית). יש בציור שאיפה ליופי ולאידיאליזם. בוטיצ'לי מתאפיין בקו המתאר הברור והנקי שלו, אין לו שום עניין בדו"ח אנטומי. החייאת היסודות הקלאסיים הם בתכנים המופשטים של היצירה ולא בעצם היצירה.
קומפוזיציה מאוזנת, המרכז ברור לחלוטין, לכל פרט אוטונומיה, צורות סגורות, כל איבר מוחצן בפני עצמו. היצירה סגורה בתוך עצמה- הענפים סוגרים על התמונה.
בציור יש שילוב ושוויון בין מיתולוגיה לנצרות-ניתן לראות בו את חווית גן עדן, מריה וונוס.
הולדת ונוס, סאנדרו בוטיצ'לי (botticelli) , 1485, טמפרה על קנווס.
ונוס השמימית נולדה ע"י אביה אורנוס (אל השמיים), כאשר גאיה ילדה לאורנוס מס' בנים, ואחד הבנים סירס אותו ואיבר מינו נפל לים בקפריסין ויצר את קצף הגלים שממנו נוצרה ונוס.
הצדפה עליה עומדת ונוס היא סמל לנצחיות. מימין ניתן לראות את אחת הנימפות עם הגלימה האדומה מתכוונת להלביש את ונוס בהגיעה את החוף, ומשאל זפירים הנושפים כדי להביאה אל החוף.
פיצ'ינו אומר שלידת ונוס מיצגת את לידת היופי במחשבות האדם, את הפריית החומר ע"י הכוח האלוהי.
הציור מסמל בעצם את לידת ישו,לידה מחודשת של הנצרות:
ונוס עומדת על צדפה, סמל נוצרי של הכנסיה. הקומפוזיציה היא אותה קומפוזיציה של הטבלת ישו. הטבלתו נעשית ע"י יוחנן, בעזרת צדף. הצדף מייצג הטבלה וחיים.
ישו וונוס מתאחדים לישות אחת (אחדות מתוך ריבוי- ניאו אפלטוניזם). יש שילוב של נצרות ומתולוגיה בהקשרים ניאו אפלטוניים.
הקשר להחייאת היסודות הקלאסיים מתבטא בקשר לנצרות, כאשר בוטיצ'לי לקחת את הקונבנציה הציורית הקלאסית של הטבילה והעביר אותה לציור המתקשר להולדת ונוס. היצירה מסמלת את החיבור בין העולם הקלאסי-פגאני לנצרות. במוקד היצירה עומדת ונוס המסמלת את היופי כבבואה אלוהית.
התנוחה באה ממודל, פסל רומי- "ונוס הצנועה", שהיה שייך למשפחת מדיצ'י.
זו פעם ראשונה שיש ציור של אישה עירומה בגודל טבעי. העירום מגיע לסוג של שלמות אלוהית (עירום ברנסנס הוא תכונה טובה, מייצג הירואיות ושלמות).
רקע הים והנכונות הציורית לא עניינו אותו כלל, הוא מעוות את הדברים כדי ליצור את היופי האלוהי.
"הקינה על מות ישו", אנדרה מאנטנייה (andrea mantegna), 1475, ציור לוח
-יש תפישה מאוד ריאלסטית, יותר שכל מרגש. הציור רגשי אבל מאופק. לרוב ישו נראה חזיתית בקינה, שוכב במאוזן. דמות ישו לרוב נפרשת בצורה קצת מרוחקת, לא רואים כל כך את פניו. מאנטנייה לעומת זאת עסוק בתיאור הנכון. הוא אומר שמעבר להיבט הסמלי של גופת ישו יש את ההיבט הממשי. אם הצופה היה כורע לרגלי מיטת ישו זה מה שהיה רואה. יש הרגשה של מעורבות פיזית, קרבה.
-הציור כמעט בגודל טבעי, והוא מתייחס לאנטומיה של הגוף, לחורי הסטיגמטה. הגוף בשר ודם. אפילו נראה אזור חלציו של ישו.
-מגמת התיאור הנכון הולכת ומתחזקת. כל הקונוונציות של הייצוג מתערערות בגלל התיאור הנכון. יש יותר ויותר ציורים שהמגמה הריאלסטית גוברת על הסמליות, אפילו מעט זילות. הכוונה של מנטאניה לא הייתה זילות אלא לעורר רגשית ולתאר נכון.
*מאנטנייה עבד עם מודליסטים מתים.
הדיוקן
בגלל השאיפה לתהילה, פרסום והנצחה,דיוקן ודיוקן עצמי הפכו להיות פופולאריים ברנסנס.
ככל שאנשים מתעשרים ומעמדם החברתי מתחזק, כך גם השאיפה לפרסום מתחזקת. הדבר בא לידי ביטוי בדיוקן המצויר והמפוסל. הדיוקן המצויר היה מאוד לא מפותח, ובשביל לפתח אותו התחילו האמנים לחקות את המודל שהיה מוטבע על מטבעות ומדליות רומיות בעולם העתיק. המודל היה דיוקן בפרופיל. לאט לאט השתחררו מהפרופיל ועברו לכמעט חזותי (כמו המונה ליזה).
נהוג היה להכניס לדיוקן את הנשים ואת הגברים יחד.
הדיוקנאות לימדו על המעמד הפוליטי והחברתי.
דיוקנואת הדוכס והדוכסית מאורבינו, פיירו דה לה פרנצ'סקה (PIERO DELLA FRANCESCA), 1465-66, טמפרה על לוח.
דיוקנאות של צדודית המושפעים מהמטבעות והמדליות הרומאיות. דיוקנאות הצדודית מראים את פני המודל בצורה מעט מופשטת אך הם מקנים לו תכונות סמכותיות ומלכותיות. דיוקן הצדודית הוא בסיס לתיאור הפנים אך מוסר מידע מקוטע מעט על האדם המתואר. המטרה העיקרית שעמדה בפני פיירו בציור דיוקנאות הדוכס ואישתו הייתה ליצור דימויים אמנותיים שבאמצעותם יוקרנו לצופה הסמכותיות של הדמויות ותכונותיהם המורות בדרך סמלית על מעמדן הגבוה בחברה. דיוקנאות הצדודית נכפו על פיירו מכורח נסיבתי: באחד מקרבות האבירים שהשתתף (על מנת להרשים את אחת מהדוכסיות) פגעה חרב בצד פניו הימני של הדוכס, עקרה את עינו, שברה את אפו, והשחיתה את מראהו. פיירו ניצל את ההכרח ויצר דיוקנאות קשורים זה לזה באמצעות הפנייתם זה אל זה.הם מופיעים בפרופיל, באופן ריאליסטי, ללא ייפוי של הפנים (יש קמטים, אף עקום וכו'...)
למרות זאת, הרנסנס גם לא הולך למקום של כיעור (הוא בכל זאת לא צייר את העין העקורה שלו).
את דיוקן הצדודית הציג פיירו בקשר חדשני לדיוקנאות הרגילים: מיקם את ראשי שתי הדמויות על רקע נוף פנורמי מרשים, כשפניהם גדולים וקרובים למישור הקדמי של התמונה ובכך נראים כחולשים על הנוף, כמעיין מטאפורה חזותית לשלטונם הממשי על נופה של אורבינו וסביבותיה. הדמויות חמורות הסבר חולשות על הנוף והטבע כשהן מקרינות כבוד.
פיירו הצליח לתאר שטח פנורמי על-פני ציור קטן ממדים. פיירו הניח את קו האופק מעט מתחת לאמצע הרקע וכתוצאה מכך מהווים פני הדמויות מעיין צלליות המורכבות על המשטח הרחב של השמיים הכחולים.
פני הדוכס כהים מפניה של הדוכסית, ומבחינת בגדיהם המצב הפוך.
-בצד השני של הלוח מתוארים הדוכס ואשתו על מרכבה, כמו שליט רומאי.
-יש אלגוריות רומיות ונוצריות: הכרכרה מובלת ע"י הצניעות והנצח.
אני עכשיו עובדת על הרנסנס בשיאו, ואז אני שוב אעדכן פה. בכל מקרה, אני חושבת שזה בעקרון מספיק לכל בחינה שהיא בתולדות האמנות על הרנסנס המוקדם ועל הקדם רנסנס. בהצלחה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
